להתעשר עוד ועוד. להפוך את המיליון הראשון לשניים, שלוש, ארבע ....עד לאן זה יכול להגיע?? הפירות הרקובים של ההתפתחות במאה השנים האחרונות גדלה אוכלוסיית העולם משני מיליארד איש לשמונה מיליארד. ולא רק כמותית תפחנו, אלא גם איכותית. לאנושות של ימינו יש הכול מהכול: חשמל, מכוניות, מטוסים, טלפונים חכמים, אינטרנט מהיר ותרבות חובקת עולם. בלחיצת כפתור אנחנו יכולים להזמין את כל ההיצע השופע אל כל בית. וזהו, כאן זה נגמר. לכל השפע הזה הגענו בעזרת כוחו המניע של הטבע האנושי, האגו, זה שלעולם לא מסתפק במה שיש לו, שרוצה תמיד עוד. ואולי יכולנו להמשיך להתפתח מכוח ההתמדה הזה, אבל השימוש בו התהפך עלינו, והגולם קם על יוצרו. במקום לפתח ולפתוח, הוא התחיל לסגור אותנו, להביא אותנו לעיוותים ושיבושים. כך בנוי האגו. מטפסים בעזרתו לשיאים חדשים, ואז מתחילים לקלקל איתו את כל מה שבנינו, להרוס לעצמנו ולאחרים את החיים עד לקריסה. זה בולט במיוחד בין הילדים, כי הם נקיים מגינוני נימוס. אנחנו אומרים להם: "תשחקו, תתחלקו, תראו שיש לכל אחד", והם עונים: "לא, אני רוצה שיהיה לי, ולא יהיה לו". זאת אומרת מניסיון החיים אנחנו רואים שהטבע שלנו לא מאפשר ליהנות בצורה ליניארית, מונע מאיתנו חיים יפים והדדיים. המצחיק הוא שיש מספיק לכולם, בפרט בדור שלנו. אין בעיה של אפשרויות, אפשר להאכיל את כל באי העולם, לדאוג לכולם, אבל לא, אנחנו חייבים להיכנס לתחרויות שמקלקלות את החיים. אנחנו משקיעים יותר בנשק ובתחמושת, בדרכים שונות להרוס זה את זה במקום לבנות זה עם זה. התחלנו את ההתפתחות מדחף למצוא תענוג ברמת חיים גבוהה, והפכנו לכאלו שמוצאים הנאה בהרס חייהם של אחרים. במילים אחרות, הרצון התפתח, הבשיל, ואז התחיל להירקב ולהסריח. כמו כל דבר. אתה משאיר תבשיל ריחני וטרי במטבח, ואחרי יום יומיים כבר אי-אפשר להתקרב אליו מרוב צחנה. מה הצעד הבא בעבודה עם האגו המבאיש? אחת מהשתיים: או שניגרר למלחמת עולם ואז יישאר קומץ אנשים שיתחילו מחדש את ההיסטוריה האנושית, בתקווה שהפעם יתפסו את המכניקה של ההתפתחות ויבצעו אותה בצורה מוצלחת יותר. או שברגע האחרון נצליח לתפוס שהטבע האגואיסטי מוביל אותנו להשמדה עצמית, ולכן נסרב לו ולא נשמע בקולו. ההכרה בטבע הרע היא למעשה הפתח ליצירת טוב. ההבנה שכוח האגו השלילי מפריד עד הרס, תיאלץ אותנו לחפש כוח אחר בטבע, כוח חיובי ומחבר.
להתעשר עוד ועוד. להפוך את המיליון הראשון לשניים, שלוש, ארבע ....עד לאן זה יכול להגיע?? הפירות הרקובים של ההתפתחות במאה השנים האחרונות גדלה אוכלוסיית העולם משני מיליארד איש לשמונה מיליארד. ולא רק כמותית תפחנו, אלא גם איכותית. לאנושות של ימינו יש הכול מהכול: חשמל, מכוניות, מטוסים, טלפונים חכמים, אינטרנט מהיר ותרבות חובקת עולם. בלחיצת כפתור אנחנו יכולים להזמין את כל ההיצע השופע אל כל בית. וזהו, כאן זה נגמר. לכל השפע הזה הגענו בעזרת כוחו המניע של הטבע האנושי, האגו, זה שלעולם לא מסתפק במה שיש לו, שרוצה תמיד עוד. ואולי יכולנו להמשיך להתפתח מכוח ההתמדה הזה, אבל השימוש בו התהפך עלינו, והגולם קם על יוצרו. במקום לפתח ולפתוח, הוא התחיל לסגור אותנו, להביא אותנו לעיוותים ושיבושים. כך בנוי האגו. מטפסים בעזרתו לשיאים חדשים, ואז מתחילים לקלקל איתו את כל מה שבנינו, להרוס לעצמנו ולאחרים את החיים עד לקריסה. זה בולט במיוחד בין הילדים, כי הם נקיים מגינוני נימוס. אנחנו אומרים להם: "תשחקו, תתחלקו, תראו שיש לכל אחד", והם עונים: "לא, אני רוצה שיהיה לי, ולא יהיה לו". זאת אומרת מניסיון החיים אנחנו רואים שהטבע שלנו לא מאפשר ליהנות בצורה ליניארית, מונע מאיתנו חיים יפים והדדיים. המצחיק הוא שיש מספיק לכולם, בפרט בדור שלנו. אין בעיה של אפשרויות, אפשר להאכיל את כל באי העולם, לדאוג לכולם, אבל לא, אנחנו חייבים להיכנס לתחרויות שמקלקלות את החיים. אנחנו משקיעים יותר בנשק ובתחמושת, בדרכים שונות להרוס זה את זה במקום לבנות זה עם זה. התחלנו את ההתפתחות מדחף למצוא תענוג ברמת חיים גבוהה, והפכנו לכאלו שמוצאים הנאה בהרס חייהם של אחרים. במילים אחרות, הרצון התפתח, הבשיל, ואז התחיל להירקב ולהסריח. כמו כל דבר. אתה משאיר תבשיל ריחני וטרי במטבח, ואחרי יום יומיים כבר אי-אפשר להתקרב אליו מרוב צחנה. מה הצעד הבא בעבודה עם האגו המבאיש? אחת מהשתיים: או שניגרר למלחמת עולם ואז יישאר קומץ אנשים שיתחילו מחדש את ההיסטוריה האנושית, בתקווה שהפעם יתפסו את המכניקה של ההתפתחות ויבצעו אותה בצורה מוצלחת יותר. או שברגע האחרון נצליח לתפוס שהטבע האגואיסטי מוביל אותנו להשמדה עצמית, ולכן נסרב לו ולא נשמע בקולו. ההכרה בטבע הרע היא למעשה הפתח ליצירת טוב. ההבנה שכוח האגו השלילי מפריד עד הרס, תיאלץ אותנו לחפש כוח אחר בטבע, כוח חיובי ומחבר.
להפוך קנאה שלילית לחיובית רבים טועים ומדביקים לרגש הקנאה תווית שלילית, אבל קנאה היא רגש חיוני וחיובי. אני זוכר שבילדותי אימא שלי הייתה מצביעה על חלק מחבריי ואומרת, "תראה איך הוא מתנהג, תלמד ממנו ותעשה כמוהו", או "תסתכל על החבר הזה, קח ממנו דוגמה". קנאה היא דבר חשוב ובלעדיה לא היינו מתקדמים. אם לא הייתי מקנא, אפילו איך שחתול מנתר או ציפור שעפה, בכל דבר ודבר שסביבי, לא הייתי מתפתח. זאת אומרת, סוד ההתפתחות והגדילה נובע מהתרשמות עמוקה של המצב הבא. הרצון והכיסופים למושא הקנאה מסגלים יכולת טובה לתאר אותו בבהירות, לשחק את המצב הרצוי בנו כאילו היינו כבר פועלים כך, להימשך אליו יותר ויותר עד שהוא נקלט בנו ומתגשם בדרכנו. קנאה על דרך התחקות אחר פעולות הטבע, או אחר אנשים מוכשרים ומוצלחים, מפתחת מאוד. לא לשווא הוריי, וכך רוב ההורים, קנו לי מגוון חוברות על מדע וטכנולוגיה, רפואה והיסטוריה. גם הסלון בבית היה מלא מדפים גדושים בספרים ותקליטים - עד שנכנסה הטלוויזיה מתישהו בשנות החמישים ושינתה את אופן הצריכה. ההורים שלי כל הזמן רצו לפתוח בפניי את העולם הגדול, ואני בפה פעור גיליתי נפלאות והרחבתי אופקים. התרגשתי עד דמעות כשארמסטרונג נחת על הירח לראשונה, וממש התקנאתי, איך ייתכן שזה לא אני שם? זה נתן לי זריקת מרץ אדירה שבאה לידי ביטוי בעשורים הבאים שבהם נמשכתי לחקר המדע. ילדים ללא יצר קנאה עלולים להפוך לצמחים. אגב, אפילו בתאים של כל צמח רשום תיאור הגדילה העתידי שלו, אלא שרק בתנאים הסביבתיים הנכונים הוא יכול להוציאם מהכוח אל הפועל, לצמוח. גם זה נקרא קנאה, רק ברובד נמוך יותר ממין האדם. בשונה מהצמח, באדם פועל מנגנון נוסף של אגואיזם - רצון לקבל הנאה על חשבון האחר. כל עוד האדם רוצה להיות כמו הסובבים אותו, אלה שבעיניו הם טובים, אין בכך כל רע. אולם מרגע שרגש הקנאה הזה מתחבר לאגו, המיזוג הזה הופך הרסני. אז הקנאה מקבלת תפנית והופכת להיות קנאה רעה ושלילית, והמגמה לרצות שהאחר ייפול וייכשל, יעצור ויישבר, מתחזקת. צרות עין היא הגורם למאבקים ולמלחמות. היא ההיפך הגמור מהקנאה החיובית שקיימת בטבע ומעודדת התפתחות. השילוב ההרסני הזה נמצא רק בבני האדם. בבעלי חיים לא תמצאו יצר מזיק כזה. אפילו שהם טורפים זה את זה, זו צורת קיומם הטבעית. הטבע למשל פיתח בזאב דחף לטרוף כבשה. אבל שימו לב, מרגע שהזאב שבע, הוא זונח את הפגר לטובת שאר בעלי החיים בסביבה. אין לו צורך נוסף להשמידן, לאכול עד בלי די, או לשמור במקפיא למחר. לכן אי-אפשר לומר שתכונת הזאב רעה. היא טבעית. לעומת הזאב באדם יש רצון לזכות להישגים כמו של האחר, אם לא יותר, וכתוצאה מהפער, נוצרות באדם הרגשות של מרירות, כעס, אי-שביעות רצון, תחושת קיפוח, תוקפנות ולעיתים גם רצון לנקום. היחס הזה נחשב אגואיסטי, והוא גדל יותר ויותר, ומבקש למלוך, לשלוט, לבלוע את האחר. הוא הבעיה. לא הרצון המוגבר לצריכה מופרזת, לעוד כסף, יופי, אוטו חדש, בית גדול או בגד ממותג. לא. זה לא אגו. אלא רק הרצון שמכוון לרעת הזולת. ייתכן וברוב המקרים אנחנו לא צריכים את מה שיש לאחר, אבל עצם שבירת השוויון ורכישת עליונות על האחר מדרדרת לנזק בלתי הפיך ביחסים. אין מה לצפות מאדם שיהפוך עורו. זה הטבע שלנו, אלא עלינו רק לתקנו. להפוך את היצר הרע ליצר טוב. להכיר תחילה בטבע הרע שלנו - הגלוי והסמוי - ולדעת שלא יעזרו כל מיני חשבונות קטנים כדי לרסן אותו. פחד או בושה רק ינמיכו את להבות אש הקנאה, אך לא יכבו אותה או ינתבו אותה לאש חמה ומועילה. ועוד דבר שחשוב להבין, בסופה של ההתפתחות האנושית כולנו אחד, והאגואיזם והקנאה השלילית מעוורים אותנו מלהתקרב לשלמות, לחיים שלווים ומאושרים. כשהאגואיזם יתגבר ולא נוכל לסבול את היחסים הנוכחיים, אז נדרוש בעצמנו שינוי עצמי. אז, או בתקווה שנשכים קודם, נפתח את ספרי הקבלה ונלמד איך להתעלות על האגו האנושי, איך להפוך את הקנאה השלילית לחיובית, כזו שתריץ אותנו דווקא לתת ולהתחבר.
