היי , שאלה אחת מיני השאלות שלי : האם עשייה של 1-2 מהטיפים שאת אומרת פה להתמודדות עם רגישות יתר עוזרים גם לטווח הארוך ? והאם עשייתם כל יום ויום תעזור להוריד את מפלס הרגישות באופן אוטומטי כשנתקל במצבים שבו אני נוטה להתרגש יתר מהם ?(גם לי* יש רגישות יתר- אם כי לא בטוח באיזו רמה באופן כללי) .
עייפים מהחיים? אין כוח לקום בבוקר. אין מוטיבציה להשקיע בעוד מטרה. חסרה שמחת חיים, גם אופטימיות אין. וזה מדבק. המון. מאיפה נחתה על העולם כזו כבדות היום? האם נוכל למצוא דרך לקבל חיות וכוח רצון? השיטה האינטגרלית מציעה ניתוח עומק וכיוון לפתרון. בתחילת המאה הקודמת עולם חדש נפתח בפני האנושות. טכנולוגיה, עסקים, תחרות. האדם ידע שאם רק ישקיע, הוא יכול להרוויח בגדול. היה דחף לשגשג, לצמוח, להשיג מעמד וכבוד. אמריקה. חלום. היום, כל האפשרויות פתוחות, אבל מבפנים נעלם הרצון. 'מה זה כבר ייתן לי', שואלים אנשים את עצמם, 'חבל על הריצה שתיגמר בריקנות כמו אתמול'. בלית ברירה הולכים לעבוד, אבל העייפות הפנימית שולטת בכול. אז חיים על תרופות, סמים, אלכוהול. משהו שיכניס קצת צבע לעידן האפור. בנוסף, בעשורים האחרונים העולם נעשה מקושר יותר ויותר, אך בו בזמן כל אחד נסגר בתוך בועה משלו. בנינו עולם מלאכותי שבו חיים בתוך מסכים ומרימים ראש רק כשחייבים. אנחנו בקושי מדברים פנים אל פנים. האדם חי בתוך עצמו, בתחושה דמיונית שהוא לא תלוי באחרים או בטבע הסובב אותו, אבל בו בזמן סופג השפעות שליליות מכל עבר. וכך, משנה לשנה, גובר הפער בין כיוון ההתפתחות האינטגרלי של העולם שמחייב הדדיות וחיבור משלים בין כולם, לבין כיוון ההתפתחות האגוצנטרי של האדם. הפער הזה הוא השורש לכל העייפות ולכל החולאים. אנחנו לא מותאמים לעולם המקושר שנסגר סביבנו. לא מחוברים. למעשה, הבאנו לשיא את השימוש החד-ממדי בכוחות הטבע: בעידן האגו הגדול אנשים משתמשים רק בכוח הקבלה, בלי לאזן אותו עם כוח הנתינה. כל אחד רוצה לקבל, לשאוב, לנצל, ובטוח שכולם חייבים לו. רבים אינם מבינים שאם הם מקבלים עוד ועוד בלי לשחרר דבר, נוצרת אצלם "סתימה". הם חונקים את עצמם, סותמים את צינור החיים שלהם עם "פקק". הגוף שלנו, לצורך השוואה, אינו יכול לתפקד בצורה כזאת. כל מערכות הגוף עובדות בצורה מאוזנת - בשיטת הקבלה והנתינה, בהתכווצות ובשחרור. נשימה, עיכול, הכול עובד בצורת פלוס ומינוס, פעם כך ופעם כך, בתפקוד מאוזן, בהרמוניה, בשילוב של שני כוחות מנוגדים. אבל ביחסי האנוש לא ניכרת שאיפה לאיזון, ובכך אנחנו מכווצים וסוגרים את עצמנו. נראה לנו שאם רק נקבל את הדבר הבא, הכול יסתדר. אבל לא, אי-אפשר לחיות בלי לתת. וזו לא הטפת מוסר, אלא חשבון קר: הנתינה גם היא כוח הכרחי כמו הקבלה, ובלעדיה אין תקווה לשרוד בעולם האינטגרלי של מחר. שלא לדבר על להיות מאושר. את כל זאת ועוד מסבירה הגישה האינטגרלית, ומציעה שיטה שלמה לפיתוח קשר נכון בין אדם לאדם. העבודה היא במסגרת קבוצתית קטנה, של כעשרה משתתפים. העיקרון המוביל הוא "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). עיקרון זה אומר שאת כל הבעיות של היום, ובכללן העייפות וחוסר האונים, אפשר לרפא על ידי בניית קשר חם בין אנשים. ערבות הדדית ואהבה לזולת פותחות את כל הסתימות, מזרימות בינינו כוח חיים. במסגרת הקבוצה אנחנו לומדים על טבע האדם, על טבע העולם ועל מגמת ההתפתחות האינטגרלית הכללית. הלימוד כולל דיונים, הפעלות חווייתיות, משחקי תפקידים, אתגרים משותפים, פעילויות תרבות, ספורט וטיולים. בלב השיטה מצוי כלי שנקרא "סדנת חיבור", שיח עם כללים מיוחדים שמאפשר יצירת קרבה עמוקה בין אנשים. בסדנאות החיבור מדברים על מה שחשוב לנו בחיים, לומדים להקשיב מהלב, להיכלל מהבחנות של אחרים, לתת ולקבל תמיכה וחיזוקים. תרגיל לדוגמה: כל אחד בתורו מסתכל על האחרים, ואומר איזה מהכאבים שלו הוא מעביר למי. "לך אני מעביר את כאבי הראש שלי, ולך את נדודי השינה הבלתי פוסקים, ולך את הבאסה הכללית...". צריך להיכנס ברצינות למשחק הזה, בכוונה להיפטר מכל כאב וכאב. בהמשך הסבב המנחים יוסיפו דגש: מסירת הכאבים לאחרים צריכה להיעשות בזהירות ובעדינות, לא מתוך רצון להרע למישהו, אלא מתוך שנאה לאותו כאב. אנחנו לא מסוגלים לסבול אותו בתוכנו, ובלית ברירה מוציאים וחולקים. בשלב הבא יעלו המנחים שאלות לדיון: מה לדעתכם אפשר ללמוד מהתרגיל הזה לגבי טיב הקשר שקיים היום בעולם בין אנשים? מה מוסרים בני אדם האחד לשני? וכשמישהו מאחל בליבו רע לאחרים, או אפילו מזיק בפועל לאנשים, איזה מטען הוא מכניס לרשת הקשר הכללית? כמה רע מסתובב היום ברשת הזו, ואולי הוא השורש לכל הבעיות שמהן כולנו סובלים? ואם נרצה להתקדם לתיקון טבעו האגואיסטי של האדם, לאילו אינטראקציות אנחנו זקוקים? אילו תרגילים תוכלו להציע שיעזרו לפתח רצון להשפיע כל טוב אחד לשני? ככל שמתקדמים בתהליך הקבוצתי, אנחנו לומדים לגלות שהדאגה לאחרים מרפאת אותנו עצמנו. כל כוח טוב שאנחנו מעבירים לזולת, חוזר עלינו מהרשת פי עשרות מונים. נוצרת סירקולציה בין המשתתפים, והיא מבריאה את הגוף ואת הנפש. הלחצים מתחילים להתאזן, ועולמות חדשים נפתחים.
