אל חברה שלי עשו חרם 😢 ואני היחידה שתמיד הייתי שם בשבילה ❤ היא רצתה לעזוב את הבית ספר ועצרתי אותה 😊 ואז אחת הילדות ראתה אותה ואחליטה לעזור לי לשכנע אותה ובסוף הפסיקו לה את החרם❤❤❤
באווירזיון דחוףף שיר מיוחד ומהמם אין עליךךךךךךךך אשה מיוחדת ומהממת מישהיא/ מישהיא 2024 מילחמת חרבות ברזל אחך אפשר לישכוח ת'שבת השכורה שערסה לכולם ת'חיים דלי ושל כולנו עם ישראל חייי תהיו חזקים לא משנה מה היה הי עם ישראל חיייייי♥️ 🇮🇱😍🙏 היה אצליני מישהיא ממש יתרחקו מימנה ירקו עליה כ'כ היה לי כואה לי החב עליה ולא ההיתי עליה כי פיחדתי מהחברה שעשתה עליה חירם אבל בשקת הייתי חברה שלה והיא עברה דירה ובית ספר וגרה באופקים יש לה ירדה מימה שהיה שלא נדה מצרות🙏
וככה הם ישבו להם בסוף של הכיתה ילדה עם קוקיות, ילד מטריה נעים מאוד השם לי זה עומר נעים מאוד קוראים לי עטרה בחוץ הילדים רצים צועקים אחד על השני - כדורים עפים בפנים זה רק אני ועומר ועומר הוא אומר שלא נורא ועומר מצייר לי ציורים עושה לי פרצופים פותר לי תרגילים וכשאני בוכה, רוצה לשבור את הכלים עומר מחבק אותי אבל בשער מחכים לו שני בנים דוחפים לו רגל - הוא נופל על הפנים הלוואי שתעלם - הם אומרים והוא סותם, מחזיק חזק בפנים ורק כשהם הולכים עומר נעמד מנער את הבגדים מרכיב את משקפיו והדמעות זורמות עליו מעצב ובושה ונהיה לו קצת רטוב אז הוא פותח מטריה והוא לוחש לאלוהים אם אתה קיים" תעשה לי איזה נס "ותיקח אותי מכאן ואולי שמעו אותו את ילד מטריה כי יום למחרת הוא לא הופיע בכי
היה איתי ילד אחד ביסודי שאני זוכרת אותו יותר טוב מכולם לא בגלל שהוא היה הכי יפה לא בגלל שהוא היה הכי חכם בחורף הוא היה לובש חולצות קצרות בקיץ מעילים ומטריות ?מה יש לך ?למה לעצבן ?למה לעשות סתם את המשקפיים שלו הוא הדביק עם סלוטייפ אחרי ששברו לו אותם בהפסקה והקלמר שלו תמיד נשאר ריק מאז שהתרוקן אל האסלה וכמה שצחקו עליו - הוא צחק איתם תראו את הדביל הזה, איזה מטומטם ובגלל שאף אחד לא הסכים לשבת לידו לא רצו לראות אותו אז המורה אמרה "אין ברירה נושיב אותו עם הילדה המוזרה" זאת שלא רוצים אותה זאת שלא רואים אותה זאת שאף אחד לא משחק איתה
שיר עם מסר עוצמתי,הייתי הילד הזה בתור ילד ביסודי ובחטיבת ביניים . כולם,כול המורים ידעו שיש לי פוטציאל לפרוץ קדימה,אבל בבית לא ידעו שאין תמיכה בכלל . בית שהיה ריק מרגשות רוב ימות השנה . בגיל 11 כבר נזררקתי מהית למשפחת אומנה,במשפחה הזאת היו רק בנות,אימא,ושתי בנות . פעם ראשונה בחיים שם הרגשתי שמישהו באמת דואג לי ואיכפת לו אם אכלתי ואיך ישנתי ואיך אני מרגיש . אבל זה היה זמני,שלושה חודשים של חיים אחרים,משם התגלגלתי לפנימייה שהאושר לא ביקר שם אף פעם . מקום עצוב . עצב כזה שרואים בעיניים של הילדים שחיים שם,והצוות !? הצוות היה קורס רגשית כול יום מחדש . מרגע שיצאתי מהקן המשפחתי,זהו הדלת נסגרה לגמרי . ילד ממטרה זה גם אני,רציתי ללמוד רציתי להיות גדול ורציתי שכול העולם יכיר וידע מי אני . ביום ההוא כשאימא אמרה לי את המשפט הנורא ההוא,משהו בפנים נפל נשבר והתרסק ... "בחיים לא יצא מימך כלום" זה לא משפט שאומרים לילדים של אף אחד,בטח לא לילדים שלך . ילד ממטרה שהסתובב בכל מיני מסגרות בחיים,רק לא בבית המשפחה,זה ילד ממטרה . החיים מאז השתנו,ככה גם התנאים . מה לא השתנה !? התחושה הפנימית הקשה שמלווה אותי עד היום שנת 2024
