לפי הכתבה שלך הוכחת שאלוקים נותן אגוזים למי שאין שיניים ! כל פעם שאתה מתלונן ואומר לחזור לארץ אני רק מקלל אותך פה מגיל שנתיים בלי סדר וביטחון אפשר להכניס את השייכות ל ……
מסכים עם כל מילה. פעמים הייתי ברילוקיישן אחת החוויות הטובות. בארץ החיים יותר מדי יקרים ועובדים המון שעות. כל הבעיות שהיו לך נפתרות די מהר לאחר חצי שנה.
בסופו של דבר מדינה יש לנו רק אחת ואבות אבותינו שאפו תמיד לחזור לפה. אני רואה את "הבריחה מהארץ" כזלזול באבות שלנו ובהיסטוריה שלנו כעם. אם מפריע למישהו משהו הוא צריך לפעול כדי לשנות אותו, ממש כמוך.
חווית רילוקיישן יכולה להיות גם מאוד מאוד שונה מהמתואר בסרטון. רילוקיישן לאירופה - לדוגמה, יכול להיות הרבה פחות קשוח. בלי תרבות של זיוף חיוכים ותרבות הצריכה בה יותר מתונה ובריאה. חוויה חיובית ומרגיעה. ואם מהגרת לעיירה קטנה ולא לעיר הגדולה- אז גם יכולה להיות חוויה מאוד קהילתית. ארצות הברית+ ערים מהירות וגדולות זה סיטואציה מסוימת- אבל זה לא כל מה שרילוקיישן עשוי להיות. תודה על הסרטון! מעניין ממש.
להעלות מודעות או לרדת מהארץ "תראה, זה אזור שהולך להתפתח בגדול, והדירה הזאת ענקית ובטוּב טעם, למה אתה מוכר אותה?", שואלת בסקרנות מרינה, סוכנת תיווך רוסיה, את ז'ק הצרפתי שמראה לה את החדרים. "זה פשוט" הוא מסביר, "החלטתי לחזור לצרפת". ז'ק עלה לפני חמש שנים, אבל קשה לו בישראל. המחירים גבוהים והנימוסים רעים, הרמאויות הקטנות מתישות ושעות העבודה נמתחות; שם הייתה לו דירה בריביירה וזמן לשתות כוס יין באמצע היום וכאן? לא נושם. מרינה לעומתו עלתה לישראל בילדותה עם הורים בעלי מקצועות אקדמיים. אבל כאן אימא ניקתה בתים ואבא התפרנס כסבל עד שהוציאו שוב תעודות וחזרו למקצועם. עד אז, לאורך כל גיל ההתבגרות, נרתמה לעזור. אלא שכל זה לא נראה לה לא נורמלי, "אלה החיים… חיים לא קלים, אבל למדתי לאהוב את ישראל. זה הבית שלי" היא אומרת לז'ק. גם כשאני עליתי ארצה הרגשתי כמו מרינה וגל העולים מברית המועצות לשעבר בשנות השבעים. החיים לא היו פשוטים והישראלים נראו בעיניי מבולבלים ולא מסודרים, אבל בשום פנים לא הרגשתי אותם כאנשים רעים. אולי בגלל שהגעתי ישר לצבא וזה עבר מעליי, אבל מעולם לא נתקלתי באטימות וגסות כלפיי. אנחנו היהודים קצת חשדנים באופיינו. במשך ההיסטוריה רדפו אותנו, אז למדנו להיזהר עד שאפילו אחד בשני אנחנו לא בוטחים. איכשהו בזמני מלחמה אנחנו סומכים אחד על השני, מתחברים כדי להתמודד עם אויב משותף. אבל אם לא ברור לנו מי האויב, מיד אנחנו מתפרקים. לא יכולים להיות יחד בזמנים טובים. זאת הבעיה שלנו. האנטישמיות איגדה אותנו כאן בכוחה השלילי, ולכן קשה לנו מאוד לחיות תחת קורת גג אחת. ברגע שנראה בחו"ל מקום קורץ יותר, כמו הריביירה לז'ק, אנחנו נעבור. אני די משוכנע שאם יבטיחו לכל ישראלי תנאים טובים בארצות הגולה, עבודה מסודרת ודירה, יישאר כאן מיעוט קטן מאוד. רובם ייקחו את המזוודות ובשמחה יעזבו. אם היינו יודעים את הייעוד שלנו, מבינים שחוסר מימוש שלו מביא עלינו את כל הבעיות, ושרק בעזרת החינוך לאהבת הזולת שנמצא בשורשי העם אנחנו יכולים לפתור את כולן, אז היינו מסתכלים קצת אחרת על עצמנו ועל המדינה. אבל עַם ישראל לא רוצה בכך בינתיים, לא מעוניין לשמוע, כי קשה לקבל שאנחנו צריכים להתחבר בינינו כשאנחנו כל כך נדחים אחד מהשני. כלום לא ישתנה עד שנעלה מודעות לכך. יותר ויותר ישראלים ירדו מהארץ ויהגרו לתפוצות. לכן העיקר לפנינו הוא לחנך כל יהודי ויהודי שהארץ שלו, והיא כוללת בה את ייעודו, ורק כאן יש לו בית, שורש ויסוד. אנחנו אולי עוד לא מרגישים זאת, אבל אין לנו מקום אחר. אין. לכן ז'ק ייסע לצרפת, גם שם לא ימצא מנוחה, ובסופו של דבר יחזור..
יש מקום רק לאדם אחד בעולם - והוא אני! צאו למסע בעומקי יערות האמזונס ותפגשו בני שבטים ילידיים, אנשים שלא מרגישים שהם ואתם נפשות נבדלות. כל אדם שנקרה בדרכם הם מרגישים שהוא כמו בן משפחה, ולא עולות בדעתם מחשבות זדוניות כלפי הזולת. עלו על טיסה לאחת מערי המטרופולין של העולם וסיירו בין מונומנטים תרבותיים מפוארים. אם לפתע תשמעו צעדי ריצה מאחוריכם והלב שלכם ידפוק חזק, תסתובבו מהר לוודא שזר לא מתנפל עליכם. ככל שתרבות מפותחת יותר, כך מורגשים בה יותר ניכור ובדידות, סכנה ופחד. אפילו בתוך הבית, מקום מבטחו של האדם, ישנם מאבקי כוח ותחרות קשה בין אחים - מי חזק יותר, מי מוצלח ושולט. בחברה מתקדמת תחושת הקרבה הטבעית מתפוגגת בגלל טבע האדם. המנוע הפנימי של העולם הוא הרצון לקבל הנאה. הרצון הזה מתפתח בנו, ומצד אחד הוא דוחף אותנו להמציא טכנולוגיות מתקדמות ומיומנויות מורכבות ורגישות, מצד שני הוא מנתק אותנו זה מזה בהדרגה. פעם החברה האנושית התנהלה כולה ביחסים כמו בין השבטים באמזונס, היום בני האדם חיים ברובם כמו במטרופולין גלובלי אכזרי, תחרותי ולוחמני. כבר בגן הילדים אפשר לראות איך הרצון הזה פועל, איך ילד שאוחז כמה צעצועים ביד ויכול לתת חלק לאחרים, בכל זאת תופס בהם חזק ולא נותן. אצלנו המבוגרים הרצון לקבל הנאה אומנם מוסווה בשכבות של נימוס ותחכום, אך ברור שהוא כפול ומכופל. ההתפתחות הזאת של הרצון ליהנות נחשפת לפנינו היום על כל גווניה, ממאבקי כוח בין קרובים ועד מלחמות בין מדינות וגושים שלמים. ההתפתחות של הרצון מובילה אותנו להכרת הרע, על מנת שנבין שאנחנו לא מסוגלים להמשיך לחיות בצורה כזאת, כאשר סביב כל אדם ישנם אלפי אויבים שונאים מנוגדים לו - ואין ברירה, אנחנו חייבים לעשות כאן סדר שיאפשר לנו לשרוד. גם אם נבין שאי-אפשר להמשיך כך ואנחנו הורסים את עצמנו ואת העולם איתנו, איך נתמודד עם אותו רצון לקבל טבעי שגדל בנו? מאיפה ניקח כוחות להשתנות? איך נצליח לעצב את הרצון לקבל הנאה כך שנרגיש קרבה לאחרים, לפחות במידה שלא נאכל זה את זה חיים? גם לבעלי החיים יש רצון לקבל הנאה, אבל הוא מוגבל. הוא לא נותן להם לחסל אלו את אלו. יש איזון בין כל סוגי החיים, והם תומכים ועוזרים זה לחייו של זה. אבל אצלנו האגו גדל עד לתפיסה שיש מקום רק לאדם אחד בעולם - והוא אני! באדם המפותח האיזון כבר לא פועל באופן אינסטינקטיבי, אלא עליו ללמוד להפעיל אותו בעצמו. שיטת האיזון היא מה שחכמת הקבלה מלמדת: איך להביא את האנושות למצב שבו אף אגואיסט לא יפעיל לחץ על השני, לא ישתלט, ינצל ויכבוש, אלא ההפך, יפעיל את הרצון לטובת הזולת, יפתח חוש להרגיש "אנחנו". כשמתחילים ללמוד את השיטה מתגלה ברצון של האדם יחס חדש, תכונה של נתינה שבאה מהכוח הכללי של הטבע - הכוח שיצר אותנו, שמצפה שנכיר ברע, שנבחר בטוב ונתאחד איתו בדבקות בסוף המסע האנושי על ציר הזמן והרצון..
הוא אמר בסוף הפודקאסט שהתכנית שלו הייתה לחזור לארץ בסוף השנתיים וזה ממש לא כמו חתול זרוק כי לא קרה לו שם משהו רע או שהוא התרושש אלא שפשוט לא היו לו שם תכניות שם
טיפשות מוחלטת של המשנה לנגיד - ברגע שמדינות מדפיסות כסף וזה בגלל המשבר. לא תהיה אינפלציה העיקר המשנה , הנגיד, וכל צמרת המדינה לא יודעים מה זה לא לקבל יותר מ 3,000 שקל תדפיסו כסף עד סיום המשבר. אחרת. המדינה תקרוס
אנדרו אומר שזה בסדר שהמדינה תשלם למשקיעי חוץ ריבית, תתן לבנק ישראל את הדולרים ותקבל שקלים. כי זה מיותר בעיניו שהמדינה פשוט תיקח ממנו בלי ריבית... (כן, עדיין לא ברור מהיכן תקבל שקלים... אבל) זה לא סוג של הדפסה גם ככה? האוצר יעלה מיסים. בנק ישראל נראה בלופ עם עצמו רק כדי לא לעשות דבר באופן ישיר ולהשאר טפלון בעיני עצמו
