"אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם? או ביתר דיוק, למי אני מהנה? והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול". (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות)
את יודעת שנסיתי למחוק הכל ולהמשיך, אבל השמש בלעדייך, לא מאירה לי כרגיל. Το προσπάθησα να ξέρεις Να σε διώξω μακριά Μα ο ήλιος μου θυμίζει Τη ζέστη σου αγκαλιά כשאת לא כאן אני יודע שאנחנו משתנים, שהחיים קצרים, נגמר לנו הזמן, ומה נהיה לנו תגידי, איך אנחנו מסתבכים, אני רוצה הכל פשוט רק במילה, לומר לך שאני שלך, שנתגבר על המרחק, גם אם לכמה רגעים. לנגן לך שיר חדש, שתאמיני כשאלחש, איזה מזל שאת איתי
