אלי מזרחי, בעל רשת בתי הספר לריקודים סלוניים ושופט בתוכנית הטלויזיה "רוקדים עם כוכבים" של הזכיינית רשת, רוקד את ריקוד הבולרו עם בת זוגו, אסנת מזרחי. לימוד אמנות הריקוד מהצעד הראשון. לפרטים - 03-5604586 elidance@netvision.net.il
חנוקים עד הצוואר לפני שנים רבות עברתי תאונת דרכים קשה. דם מילא את הריאות שלי ולא ידעתי איך אצליח לשאוף את הנשימה הבאה. איך אכניס חמצן לגוף שלי שיחזיק מעמד ויחיה. הגעתי לבית חולים במצב אנוש, ועברתי רגעים קשים מאוד. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי בוחר לעצום עיניים ולא להתעורר. לא אשכח את הרגע המיוחד הזה, איך באחד המצבים הנוראיים, נכנסו לחדר שני רופאים, עמדו ליד מיטתי ואמרו לי בטון אופטימי: "אנחנו נעשה לך ניתוח, הכול יסתדר". אי-אפשר לתאר במילים את התפרצות השמחה שהייתה בי. כמה שמחתי, בחיי. מרגע זה כל יום שאלתי, "נו, מתי הניתוח? מתי הניתוח?". עברו כשבועיים עד שניתחו אותי, וכל יום ציפיתי שייקחו את גופי, ינתחו אותי ויעשו מה שיעשו. ידעתי שאסבול מאוד מהניתוח, שיכאב לי עוד זמן רב אחריו, אבל המטרה שלי הייתה להיות בריא, להיות מסוגל לנשום כמו שצריך ולחזור לחיים. המטרה הזאת היא שגרמה לי לצפות לכאב הזה בהתרגשות כמו ליום חג גדול. הגוף סבל, אבל הנפש שָׂמְחה. גם העולם נמצא כעת לקראת ניתוח שעלול להכאיב. מגפת הקורונה שפרצה חולשת על כל פינה בכדור הארץ. בגללה אנשים רבים נפגעים בהרבה מובנים. שלא לדבר על ילדים שנמצאים על הכוונת שלה. מזעזע לתאר מקרים שבהם ילדים קטנים יחלו בכמויות ויסבלו. אפילו לדמיין אותם מונשמים במכונות הנשמה, מטריד ומוציא מהשלווה. אבל לא על הציור המבהיל הזה צריך לחשוב. אסור לנו לשקוע בסבל שאנחנו עוברים ועתידים לעבור, אלא עלינו לחשוב על המטרה של הכאב - להחזיר אותנו לחיים. אם נודה על האמת, כחברה אנושית אנחנו לא נושמים כבר שנים רבות. קרתה לנו תאונה. במקום להמשיך בדרך הסלולה אל האושר, התפתינו לסטות מן הנתיב. בעלי אינטרס רבים גרמו לנו להאמין שאנחנו מוכרחים לרכוש, לצרוך, למלא את הכיסים כדי להיות מאושרים. רק כך, מכרו לנו, נרגיש שווים. אבל במקום הרגשה של אושר ושמחה, הרכישות התכופות והנסיעות לחו"ל, המסעדות והקניות המופרזות, חנקו אותנו יותר. הן חייבו אותנו לעבוד קשה יותר כדי שנוכל להרשות לעצמנו את כל ה"טוב" הזה. להיחנק מפיח בערים צפופות, מהעשן בפקקים, משעות נוספות על הכבישים, מעומס שוחק בקוביות במשרדים, ממיעוט שעות הפנאי, מתחרות קשוחה, מהצורך המתמיד להוכיח את עצמנו, שאף פעם לא מספיק. נחנקנו. רדפנו אחרי כלום ונשארנו חסרי נשימה, בלי החמצן האמיתי של החיים שנקרא יחסים הדדיים, קשרים תומכים, חמים, חיבור לבבי, אהבה בלי תנאים. ויום בהיר אחד בא הרופא, הכוח העליון, ואמר: "חברי אנושות יקרים, אני הולך לעשות לכם ניתוח, והכול יסתדר. אתם חולים באגואיזם, באהבה עצמית מופרזת. האגו סותם לכם את הלב, ואני אסייע לכם להעדיף את החיבור הלבבי ביניכם על פני הניתוק הטבעי שגובר. בסוף תהיו כמוני, תיהנו ותחיו. תנשמו חיים". הודות לקורונה אנשים רבים כבר מתחילים להבין שחיינו בערפול, בחלום רע של ריצה לא מודעת לשום מקום. הם רואים בתוך הכאב והבלגן הכולל את הצד החיובי. מתחילים לפתח רגישות חדשה. הם פוקחים עיניים, מחפשים מסביב ומתחילים להקשיב ולשאול: מה הטבע מנסה לומר? לאן הכוח העליון מכוון? מתוך לימוד של שנים את חכמת הקבלה, אני רואה כיצד כוחות הטבע פועלים בעולם. איך הם מכים בנו פעם אחר פעם, כמו שכתוב על הכוח העליון, "במה שהוא מכה, הוא מרפא", וזה משמח ומעודד אותי. לא שאני יושב בחיוך מאופק ולא עושה כלום, אלא להיפך, המראות האלו מניעים אותי לפעול ביתר כוח, לנסות לספר לכולם (כמו בשורות אלו) את מה שמלמדת חכמת הקבלה: בעולם פועל כוח עליון שמטרתו לקרב בינינו - ומאיתנו אליו. לכן בואו לא נפנה לו עורף ונעשה לו שרירים, אלא נרוץ בשמחה אל שולחן הניתוחים.
אגדת חורבן: לא רק סרט היסטורי, אלא מציאות מדממת השבוע צפיתי בסרט "אגדת חורבן" - דרמה היסטורית על פי סיפורי אגדות החורבן התלמודיות. מראש ידעתי שמסופר על המרד הגדול שהוביל לנפילת בית המקדש השני, ובסיכומה של עלילה בת תשעים דקות המורכבת מקרעי עובדות היסטוריות חוויתי את האִמרה המוכרת: בשל שנאת חינם חרב בית המקדש. גם מהרושם השטחי שנותר אין להתעלם. אסור לתת לאור השמש ביציאה מאולם הקולנוע לסנוור אותנו לחשוב שמדובר בסיפור היסטורי מעשיר, ולהותיר אותנו ברושם עז של איורים מרהיבים עתירי פרטים, אלא צריך שהוא ימקד לנו את המבט ויאיר על ישראל של כאן ועכשיו. העולם כולו חרב, ובניין החברה הישראלית מתפורר בשל אותה שנאת חינם - בעוצמה מוגברת יותר. אנחנו נמצאים היום בפילוג גדול וחריף משהיה. אם לפני כאלפיים שנה התפצלו היהודים לשלוש כתות, אז היום אנחנו מחולקים לעשרים-שלושים מחנות, לעשרות מפלגות וסיעות, מגזרים וקהילות. אם בזמנו טבחו היהודים במיליון איש בתוך ארבעה חודשים, נשטפו בנהרות של דם אחיהם, אז היום השנאה מתנהלת בצורה מתוחכמת ונסתרת יותר: במקום לשחוט בכידונים וסכינים, הלשון החלקלקה הפכה חרב חדה. לא ניתן להשוות ולמדוד את פשעי השנאה בין אז להיום ולהסיק מסקנות. השנאה בימינו מתגלה בצורה האיומה של אדישות לזולת. לאף אחד לא אכפת מה קורה לשכנים שלו, מה עובר על תושבי עירו, ובכלל על כלל אזרחי המדינה. שיא האכפתיות מתגלה רק בזמני מלחמה, אז כולנו מתחברים כאחים לעת צרה, פותחים את הלב רק כדי לזכות בהרגשת ביטחון. תחלואי האדישות האלו התקבעו בנו כנורמה. אנחנו מסכימים למצב, רואים בו מציאות מקובלת. לכן טוב יהיה לחשוף בעזרת עוד סרטים ויצירות את כל הזוועות והדברים הקשים שעשו היהודים זה לזה במשך ההיסטוריה. לשלוף מהארכיון כל תיעוד שילמד אותנו על הטבע האגואיסטי ההרסני שלנו שמניע אותנו להיאטם לזולת ולא להתחשב בקיומו. אם לא נטייח את האמת ולא נקבור את העובדות מתוך מניעים כאלה ואחרים, נוכל להבין בחרדה מי אנחנו מאז ועד היום. נקלוט שלא מדובר באנשים שחיו אי-פעם והתעללו זה בזה, אלא שאלה אנחנו שסוחבים איתנו את השנאה מדור לדור. חבית נפץ שרק מחכה לגפרור. המקובל בעל הסולם כתב כי "אין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופית, אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות מתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש" ("השלום בעולם"). לכן החשוב ביותר להפנים שהסכנה שכאן עלולה להכות בנו כהרף עין, ועלינו לצלול אל תוך אירועי ההיסטוריה רק כדי לדלות את האמצעים שיש בידינו כדי להינצל. הפתרון אותו פתרון, הנוסחה אותה נוסחה, כלל אחד לא השתנה לאורך הדורות, והוא הכלל הגדול בתורה, כלומר הכלל הכולל את השיטה כולה: "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו מחויבים לחיות בינינו באהבת אחים - זה החוק שהכוח העליון שם מעלינו ומחייב אותנו להתקיים לפיו. לגלות בינינו רעוּת וידידות, דאגה והתחשבות בהתאם ליסודות שמרכיבים אותו. אהבה היא ערך בל יתואר. היא כוללת מסירות לזולת, קבלת חיי האחר כחיינו שלנו, העדפת טובת הזולת על פני האגו שמושך לטובת עצמו. ואיפה אנחנו ביחס לחוק האהבה? איפה אנחנו ביחס לערך הערבות ההדדית? כבר כתבו חכמים: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא א). אם אנחנו לא בונים בימינו קשר אמיץ, יציב, המושתת על חוקי הטבע שפועלים במיזוג ובהרמוניה נפלאה, אז לא רק שהמעט עוד יחרב, אלא גם נזמין על עצמנו שנאה מכל העולם. לעם היהודי יש תפקיד רוחני נעלה: להיות כאיש אחד בלב אחד, להתלכד ולעורר מכוח החיבור כוח עליון יותר. הוא המגן והמציל, הוא שמרומם מעל כל החיכוכים האגואיסטים, מכסה הכול באהבה ומאיר לגויים ולעמים. אם נגביר בינינו את האהבה, נזנק לרמות קשר שלא חלמנו, להשגות קסומות. אבל אם רגע אחד נזניח את החיבור בינינו, אז יעלו אותנו ואת הנותר בלהבות.
