גם אחרי גיל 30: מעדיפים להמשיך לגור עם ההורים 

נראה לי ששכחתם פרט חשוב, מעבר לסוגים של אנשים שמסוגלים לחיות מחוץ לבית עד למי שלא, קיים יוקר המחייה. הכל מסביב גם הופך יקר יותר והמשכורות נשארות באותו הטווח פחות או יותר. תרבות הצריכה עולה ואיתה ההוצאות. אבל בעיקר עניין השכירויות וקניית הבתים. היום מאוד קשה להגיע לזה, התוצאה של זה- צעירים וזוגות צעירים מחליטים להישאר אצל ההורים, כי אז הם יכולים "לחיות" עם מה שהם מרוויחים או לחסוך. אז אל תפילו על ההורים עם פסיכולוגים ואל תיטפלו לצעירים. יש סיבה ויש תוצאה!

וואו איזה פרחה

הכל יקר בגלל זה

יש הורים שלא מוכנים לזה מגיל 20 זה בנה אותי

הסכמה בין ההורים בחינוך ילדים תקשורת בין הורים וילדים, סיפור מהסרטים. למרות העובדה שאנחנו אוהבים אותם הכי בעולם, לא בטוח שהחינוך שלנו מושלם. על חשיבות ההסכמה בין ההורים בחינוך ילדים, ועל תקשורת משפחתית נכונה במצבים לא פשוטים. באופן כללי חשוב לדעת שאין חינוך אלא בדוגמה. כהורים, תפקידנו העיקרי זה לתת דוגמה טובה ללא הפסקה. אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על הילדים, ולהיות מודעים לכך שהצורה שבה אנחנו עכשיו מתייחסים זה לזה, נחקקת בהם כתבנית התנהגותית שתלווה אותם כל החיים. מה שהם ראו בבית שלנו, כך הם יתייחסו לבני הזוג ולילדים שיהיו להם, כלומר לנכדים שלנו. סוף מעשה במחשבה תחילה. כזוג הורים אנחנו צריכים לחשוב יחד, איזה ילד היינו רוצים שיצא לנו בסוף התהליך החינוכי? עלינו לצייר את התמונה הזאת, ולהחזיק אותה מול עינינו כמטרה. ודאי שהיה טוב אם הילד שלנו יגדל להיות אדם שמקבל את החיים בצורה רצינית, מאוזנת, שיודע איך להתייחס לאנשים קרובים יותר, וגם לאנשים רחוקים. מה חסר לנו כדי לגדל ילד כזה? שנדע לעטוף אותו בדוגמאות נכונות, לפני הכול של הסכמה בינינו ההורים, של השלמה ושל כבוד הדדי. לכן, לא טוב שנתווכח בפני הילדים, שנראה להם שאנחנו לא מסכימים זה עם זה. כדאי שתמיד נהיה מולם כשניים שהם כמו אחד. כלומר, למרות העובדה שאנחנו שני אנשים שונים, אנחנו מגיעים להסכמה ולהשלמה. ייתכן שאנחנו לא חושבים אותו דבר, אבל בגלל היותנו בני זוג, אנחנו מגיעים לדעה אחת ונמצאים בה יחד. העיקרון "שניים כאחד" נובע מתוך הכלל: "איש ואישה, זכו, שכינה ביניהם". זה אומר שהקשר בינינו חזק יותר מכל דבר ומאחד אותנו ברמה כה גבוהה, אפילו יותר ממצב תיאורטי שבו היינו אדם אחד. חידודים: אם מישהו מאיתנו אמר או עשה משהו שאנחנו לא מסכימים איתו, לא כדאי שנראה בפני הילדים שאנחנו מתנגדים לו. אפשר אחר כך להסדיר בינינו עניינים. בנוסף, אם האימא למשל נמצאת מול הילדים באיזה עניין והאבא נעדר, היא יכולה לציין שהיא בטוחה שגם אבא חושב כמוה. בהתאם לעיקרון "שניים כאחד", תקשורת בתוך המשפחה תיראה כך: ההורים תמיד משתדלים להימצא בדעה אחת, וזה מה שהם רוצים להראות לילדים בכל מיני צורות ואופנים. הם נותנים בזה דוגמה לילדים, שגם הם צריכים להשתדל להיות בהסכמה הדדית זה עם זה, בתמיכה הדדית זה בזה. ודאי שלכל אחד מהאחים יש את האופי שלו, את הנטיות והתכונות המיוחדות לו, אבל היחס שיתפתח בהם לחיים ולחיבור נכון בין אנשים, יהיה דומה. בדרך זו הילדים ירגישו שהם יצאו מקן אחד, יהיו מסוגלים לתקשר טוב ולהתאחד זה עם זה, וזה ייתן להם תחושת הדדיות וביטחון לכל החיים. מאיזה גיל הילד מתחיל לקלוט דוגמאות מההורים? כבר כשהוא ברחם. ממש כך. ולכן מתחילת הדרך צריכה להיות בינינו הסכמה על כך שבבית שאנחנו בונים, נשתדל לייצב כל הזמן אווירה של רוגע, של השלמה, של תשומת לב, של נכונות להתקרב זה אל זה, להתאחד. סיטואציה: הילד חזר מגן הילדים או מבית הספר עם מילים לא יפות. כהורים אנחנו צריכים לראות מהי הסטייה שנוצרה, ולתקן אותה ככל האפשר. כלומר, כנגד אותו וירוס התנהגותי שהוא תפס מחוץ לבית והביא לתוך המשפחה, אנחנו ניתן לו דוגמה הפוכה, דוגמה טובה. חשוב שנבין שמדרך הטבע קל לילדים לתפוס דוגמאות שליליות מבני גילם, ולכן תגובתנו צריכה להיות מאוד עדינה. אפשר לקחת את המשפט הלא יפה שהילד אמר, להשתדל להפוך אותו למשפט מתוקן, ולחפש דרך להסביר זאת לילד. למשל כך: "בני האהוב, בוא נכתוב בצורה יפה את מה שעכשיו אמרת". נבקש מהילד לרשום זאת על דף. את הדף נשמור, ובפעם הבאה שהוא יאמר איזו מילה לא יפה, נבקש ממנו שוב לכתוב משפט מתוקן על אותו הדף. כך יצטברו על הדף דוגמאות לדיבור מתוקן. עוד סיטואציה: אתם רוצים לנסוע ברכב, הילד לא רוצה לשים חגורת בטיחות. אתם מנסים להסביר לו בהיגיון, אבל הוא בשלו. צורח, מתפרע. גם הטונים שלכם עולים, וכבר נהיה לא נעים ממש. ובכן, אם מדובר בילד קטן, וברור לנו מה צריך לעשות עכשיו, אז בלית ברירה נעשה זאת בלי להתחשב בתגובתו. אין מקום לכעס מצידנו, אלא לתגובה עניינית. עלינו להראות לילד שיש בחיים מצבים שבהם אין ברירה, אנחנו מחויבים לנהוג בצורה מסוימת. יש דברים שהם מעלינו, כמו למשל החוק. בעינינו זה נחשב עתה לכוח עליון, ולא יעזרו פה שום צעקות והתפרצויות. כהורה, אני עושה מה שאני מחויב לעשות לטובתו, והילד יבין מזה שגם אני נמצא באיזו מסגרת שמחייבת אותי כך לנהוג. אחרי שביצעתי את המעשה הנדרש, אני יכול בהמשך לומר כמה מילים על זה, ביני לבין עצמי כביכול. לא על הילד, אלא על המחויבות שלי כמבוגר אחראי. ומה עושים אם הילד הביא אותי להתפרץ עליו בכעס גדול? ובכן, זה תלוי בסיטואציה ובגיל של הילד כמובן, אבל בגדול לא מומלץ לבקש ממנו סליחה. עליי להסביר שהוא הביא אותי לכעס ברמה כזו שלא יכולתי להחזיק את עצמי. כהורה הוא חשוב לי מאוד, אני רוצה לחנך אותו, להביא אותו למצבים הכי טובים, אבל גם אני בן אדם עם מערכת עצבים, וההתנהגות שלו הביאה אותי להתפרצות. שנינו מצטערים על כך, ומה שהילד אמור לקחת מהמקרה זה שלא טוב לעבור את הגבול. לסיכום, בכל תקשורת במשפחה אנחנו נשתדל להיות כאחד. נשתדל לקחת את הדעות השונות שלנו, את הרצונות, את ההסתכלויות, את המחשבות, ולקרב אותם עד שהם יהיו דומים, כמו אחד. יש בזה כוח גדול מאוד, שמתקן את הכול. בהצלחה!

עלובי החיים

הצעירות האלה מסוכנות... ברגע שאת מתחתנת אין מותרות... אל תבני על הבעל. מסכנים הבעלים בעתיד...

הייתי מעדיף למות. 27 זה עוד גבולי מאוד אבל מעל 30 זאת סטייה קשה

איזה עליבות :(

כלומניקים