ג אלול תשפ"א / לדמותו של מרן הרב קוק / הרב ראובן טבול / מדרשת שובה 

מעניין

נפלא 🇮🇱

בעקבות מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכותו תגן עלינו (ניסיון בארבעה משולשים) 1. דמות הרב א. אהבה-אחדות (אברהם) כשמתעלים מעל לההגבלות ההגיוניות, מתגדל הערך של הטוב, עד כדי לעורר חמדה של שלהבת גדולה בכל קומת הנשמה, האחדות הרוחנית של המציאות, כשהיא מוכרת בהכרה פנימית עליונה, מושכת היא את הנפש אל הטוב, אל המעשים הטובים וההרגשות החמודות, הנעימות נעימות עולמים מצד עצמם, האמונה מתגדלת בקרב כליות ולב, וההרגש, שבכל טוב, שהאדם היחידי מרבה בסיגולו מעשים טובים, מחשבות ודיבורים טובים, הוא מנעים בזה את ההויה כולה, מעודד את האדם ומרקיעו לשחקים. יודע הוא האדם בשעה ששפע של רוח הקודש שופע על נשמתו, שבכל עת שהוא מרומם את עצמו ע"י מעשים טובים, ע"י התעוררות עליונה לחשק האלהות, החכמה הצדק, היופי והמשרים, הוא משכלל בזה את התכונה הרוחנית של ההויה כולה. האנשים כולם נעשים יותר טובים בסתר לבם ע"י ההטבה העליונה של אחד מהם. כמה עצובי רוח יגונם נעשה נח, ומהול בנטפי נחם, ע"י התעוררות נחמת אל שבנשמה אחת בחזקה, אפילו החיות הטורפות וכל היצורים המזיקים נעשים יותר נחים, ארסם מתרכך מעט ע"י ההכרעה הכללית של הנשמה המתענגת על ד'. והטובים שבבנ"א מתגדלים בטובם, ושמחתם בטוב וביושר מתגדלת. והעולמות כולם העליונים, מלאכי מעלה, מתעוררים בזמרת קודש נעימה, ומתעלים ברננת יפעה וחן, ופמליא של מעלה מתאדרת בגבורה. וכל אלה המחשבות, המגדילות את עז הנפש, אין להם מקום כ"א בנשמה, החפשה חופש גמור מזיקי ההגיון, הכובל את הרעיון וממית את השירה. א, לה ב. צדיק יסוד עולם (יצחק) הקדושה העליונה, שהיא יסוד הצדקות המופלגה הרוחנית, היא כשרון גאוני, מוטבע ביסוד החיים ושרשי הנשמה מובן שיש מקום לרצון החפשי לפתח את הכשרון הזה, וגם לטשטשו, אבל ביסודו הוא כשרון, ולא רק רצון פשוט. הצדיקים הגדולים, גאוני המוסר וגאוני הקדושה הם דרושים לעולם הרבה יותר מהדרישה של כל בעלי החכמות היפות והעליונות, כתכונה ופילוסופיא שירה ועוד. יש תכונה מיוחדת לכנסת ישראל, לגדל בתוכה צדיקים איתני עולם. הצדקות במרומי חסידותה תוכל לצאת אל הפועל בשכלולה רק על פי ההכרה של האחדות האלהית וטהרתה, ודעה עליונה זו יסוד חיי האומה היא, על כן היא מוכשרה, לגידול כשרון זה. ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ד, קט ג. בניין האומה-אינטואיציה ציונית (יעקב) הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע. לחמנו בטבע ויצאנו בנצחון, הטבע המגושם עשה אותנו לבעלי מומים, נגע בכף ירכנו, אבל השמש הלא זרחה לנו לרפאותנו מצלעתנו. היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצדו הכעור, של הטבע האנושי הכללי, אפילו טבע האומה וטבעו של כל יחיד. לחמנו בטבע כדי לנצחו כדי לרדותו בתוך ביתו, הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבסמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש, ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש. זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש. ורוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על-ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש. ג, רכג 2. תורת הרב א. למדנות כשעוסק בתורה, בדברים פשוטים, יראה איך ירד האור העליון בצורה נפלאה, עד שנתישב כ"כ יפה בעולם המעשה, וירחיב לבבו על היקר הגדול הזה ועז החיים הללו, הנובעים ממקור קודש הקדשים המלאים ע"י השביל המקודש של אור ישראל בכל העולם כולו, וידע ברור שהאור הזה, המצומצם כ"כ בתיבות ובאותיות, במנהגים, במעשים, בדינים, בפלפולים, ובסברות פוגש הוא את האור העליון המרומם מכל אלה, ומתרחץ בו, ומשתעשעים הם יחד, ואור חי העולמים מתמלא זיו ועונג גדול מהפגישה התמידית הזאת, שבאה מכח העוסק בתורה לשמה, שעושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. א, תתנז ב. אמונה ש שצריכים לשמור את הצינורות שאור הדעת שופע בהם, שלא יתערבו זה בזה, כדי שההקשבה תהיה צלולה. אותו האור הבוקע ממעמקי הלב, ומתוה את הרשימות של עומק האמונה הפנימית, ההולך והומה כנחל פרצים לקרבת אלהים, לבטחון, לדבקות, לעידוד מכל חסרון חמרי בתכונות הרגש והבחנת הבשר, יש לו מסילה מיוחדה, ואין לערבו עם המהלך של אור התורה והחכמה של ההגיון והחשבון, וגם לא עם אותו טעם האמונה הבאה בקבלת אבות. רק אחרי שכל שטפי הקודש כבר באים ומתאחדים בנשמה, אז חוזרים השטפים המיוחדים להגלות עוד הפעם בתכונה שילובית, שכל אחד מתקרב באורותיו של חבירו, ואור אל אור יקרא, ומקבלין דין מן דין, ושירת קודש נשמעת במרומי הנשמה, בשמים הפרטיים האישיים, כהמית המוני מעלה בשמים ושמי השמים הכלליים אשר לעולם הגדול. ז, צ ג. מוסר-דרך ה' המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין. כשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר, מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש. המוסר הציבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של הדימגוגיה שבמוסר, ועוטה הוא, על ידי ההתקבצות של ניצוצי המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה, שהיא מתעלה על ידי ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית. ולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית, האבוקה הנפשית הציבורית מתכנסת בתכונה של טומאה, ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה, ומנוול מכל בריה משוקצת. א, קלג

3. שפת הרב א. קבלי היכולת האלהית האין סופית, אינה צריכה לשלשלת של סיבות ומסובבים, נערכים כמו אמצעים ותכליות. בהופעה יצירית כמו זו, שאינה מקושרת בקשרי סיבות ומסובבים. הכל עומד במצב של חירות בלתי מוגבלת כלל. ההארה הראשית של היצירה לביסוס הרצון, היא ההארה החפשית הגמורה, שהיא מתוך כך יצירה של נקודות, אלה בצד אלה. בהמעטה של אורה, מהופעה אלוהית לעולם האלהות, באה השלשלת של הסיבות והמסובבים, העולמות הפרצופיים המאורגנים. אבל מקור הרצון החופשי של האדם, המהווה את המוסריות האידיאלית שבה האדם דומה ליוצרו, נובע הוא מראשית הההופעה, שלפני העולם האלהי, מעיקר תחילת ההופעה האלהית, שאין בה אותו ההכרח של כובד ההטבעה של ערכי הסיבות והמסובבים והתייחסותם אלו לאלו. וזאת היא הארת החפץ האלהי הקשורה בגדולת רצון האדם בהתעלותו. ותגזר אומר ויקם לך. ב. שמ ב. מחשבתי כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, ע"י השיקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים, ושהם גנוזים בתוכם בגניזה אלהית עצומה, המעשים הולכים ממילא ונפגמים. ערכם משתפל, והדרם הולך ומועם, עד שהן מתגלות בצורה קצופה, המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם, וכשהמעשים נפגמים, הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים, ומצד רפיון כחה לפעול עליהם. א, ז ג. מקורי כשאני מתאוה להגיד מילה, הרי כבר ירדה הרוחניות העליונה מראשית חביון עוזה, עד שבאה לדפוק בנימי רצוני, התגלם ההמון הרב של שרשי נשמות, ראשי ראשים של תעלומות, ויהיו לאותיות דופקים בצד התחתון של נשמתי, אותו הצד הקרוב לתוכן הגויה ומקושר בריכוזה, והנני נאלץ לדבר. מדבר אני מתוך אוצר החיים שלי והדברים שוטפים, פרים הרעיונות, מתפזרים הצלצולים, וקול בקול יפגש, הזרם העולה מתחתית הריכוז הגוייתי, מתאחד עם הזרם העולה ממרום שורש שרשי הנשמה, ואורות זרועים ממלאים אור עולם כל ככר הוייתי. ג, רצא 4. עבודת הרב א. תפילה עבודה רוחנית גדולה היא לאדם, שיפתח כ"כ את עצמו עד שיכיר את קרבת אלהים אליו בפנימיותו. כל סדרי החיים הם מתישרים, כשנטיה זו הכוללת היא מתעוררת יפה. לשם צורך זה אין הפרש באיזה אופן יבאו לידו ההרגשות עד קרבת אלהים, אם יבאו בדרך שכל והכרה הגיונית או בדרך הרגשה פנימית, ובלבד שיכיר בתוכיותו את עצמה ואמתתה. המצות כולן והתפילות, הנן המכשירים היותר טובים להרחיב את הנטיה של קרבת אלהים, ולהרחיב את צעדיה במעמקי הנפש. על כן גדול ורם הוא מאד ערך כל תפילה בכונה, כל ברכה ותהילה, כל מצוה וכל מנהג טוב, שהם הם הנם האמצעיים ליסד את הרגשת קרבת אלהים בלבו של אדם בדרך יסוד מוסד. אמללים הם האנשים אשר לא ידעו את ד', אשר לא יתפללו ולא יעשו את המצות עם כל קהל עדת ישראל. ההכשר שבנשמה לתביעת קרבת אלהים מבקשת גם מהם את תפקידה, והם באשר אינם ממלאים את חובתם לנפשם, נשארים הם ע"י זה אומללים יבשים מכל טל טוהר, ואף אם ירטיבו מעשים טובים למלאות את צמאון המוסר הטבעי שבתכונתם, לא יוכל צורך זה להספיק את החסד מצד הצורך של תביעת קרבת אלהים, שאינינה מתמלאת כ"א במעשים אלהיים מיוחדים לשם ד', בשיחת קודש ומעשה מצוה ופקודי ד'. מתוך החמלה שעלינו לחמול על כללות האדם, וביחוד על בנינו והקרובים לנו בגזע ורוח, הננו מתעוררים לישר לפניהם את הדרך הישרה של קרבת אלהים, שהיא נקנית ע"י התורה, בתלמודה וקיומה. וכל מה שתעלה בידנו יותר מטרה נעלה זו, כל מה שיתרבו המעשים הטובים והטהורים המביאים בטבעם להשרשת קרבת אלהים בכח החיים, כן יגדל האושר בעולם. א, כ ב. יצירה כל זמן שהאדם מוכרח הוא לחכות לזמנים מתי תחול עליו רוח היצירה, ואז יחדש, יתבונן, יהגה וישיר, זהו סימן שלא הופעה עליוהארת נשמתו. הנשמה הרי היא שרה תמיד, עז וחדוה היא לבשה, נועם עליון הוא סובב אותה. והאדם צריך להתרומם עד לידי הגובה של פגישת נשמתו, של הכרת מצעדיה הרוחניים, משק כנפיה המלאים הוד קדשי קדשים, ויהיה תמיד מוכן להקשיב סוד שיח קדשה. אז ידע כי לא בעת זולת עת, לא בזמן זולת זמן, הנשמה היא מחדשת חכמה והגיון, שירה ושיח קודש, אלא בכל עת ובכל שעה היא שוטפת נהרי נחלי דבש וחמאה. והנהרה השוטפת ממנה הרי הם הם אוצרות קודש, מעינות בינה וצפונות שכל טוב. חדשים לבקרים רבה אמונתך. ז, רכא ג. מפגש שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, על-פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה. נדחים הם האורים הקלושים, שרגא בטיהרא, החוצפא מגרשת אותם - ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש. הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו ! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים. מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבוא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים, ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת. רק חסדי אבות ישארו וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים. א, תשעו