עם כל הצורך בצבא, זו לא מסגרת שמתאימה לכולם. צריך לשנות את מערך הגיוס ולאפשר לאנשים לעשות שירות לאומי אזרחי במקום שירות צבאי. זה קודם כל יציל נפשות ובין היתר גם יאפשר תרומה למדינה.
@@lenivyivarenik כמו שיש אנשים שהולכים מרצונם למשטרה, כמו שיש אנשים שהולכים לשבס, כמו שיש הרבה אנשים שרוצים ללכת לכיבוי אש (אלפים מנסים כל שנה ורק בודדים מתקבלים) כמובן השאלה היא האם יתנו שכר ראוי כמו לכבאים, או שכר נמוך כמו משטרה. אם יתנו שכר הוגן יהיו מספיק שילחמו על כל תפקיד
הבעיה המרכזית היא שילדים תמימים צריכים לסבול יחס מעביד ומשפיל מצד מפקדים בינוניים לא ראויים ואטומים. צהל צריך לעלות את התנאים של אנשי הקבע, להוציא לפיקוד רק אנשים שיודעים לתפקד בלחץ, סימפטיים שרוצים לתרום למדינה ולא סתם לשחק בפוליטיקה. ולשמור את אותם אנשים בתפקידי פיקוד על ידי מתן שכר גבוה ותנאים טובים. רק ככה אפשר להציל את הילדים הבאים שיתגייסו. עצוב מאוד שכמה ילדים לא ישובו לביתם בגלל שטויות ומשחקי פוליטיקה פנימיים בתוך הארגון שהם היו צריכים לשלם את המחיר עבורם.
הילדים התמימים האלו הולכים להחזיק את ביטחון המדינה בידיים שלהם. מי שלא מתאים צריך להיפלט מהמערכת ובהרבה יותר קלות ממה שעושים מזה היום. גיוס חובה זה מתכון לצרות
you are looking of the wrong dragon אתה מסתכל על הבעיה מכיוון אחר. הבעיה היא לא בדרג הפיקודי אלא הבעיה היא שהצבא לא יודע לנטר ולהתייחס בצורה רצינית לאנשים שיש להם בעיות נפשיות . הפתרון הוא מאד מאד פשוט לאפשר לחיילים כאלו פשוט לראות קב"ן באותו היום אלא במידה והצבא לא יכול לספק קב"ן או מישהו מוסמך ומקצועי לתת מענה נפשי אז לתת לחייל להשתחרר מהצבא. חד וחלק
אה, ואם יש מפקד שבאופן קבוע משפיל ומתייחס בצורה נוראית לחייליו, הוא לא אשם בכלום? זה הכל עניין נפשי של החיילים? כ"כ הרבה מקרים שמענו על מפקדים חסרי אמפתיה. כמעט כל בן אדם שמקבל יחס משפיל ממעסיק/מפקד/מישהו בתפקיד בכיר שאחראי על אותו אדם ירגיש מאוד רע, ובשלב מסוים יש גם סיכוי שהוא יפתח בעיות נפשיות/בריאותיות אם הוא מרגיש שאין הקשבה למצוקה שלו. זה טבע האדם. אי אפשר להטיל את כל האחריות על המתאבדים או על אלה שנמצאים במצוקה נפשית. ליחס רעיל יש השלכות. ולא, לא כל אחד יפנה לקב"ן כי זאת בושה עבור אנשים מסוימים. ברור שלא כל התאבדות נבעה מיחס משפיל, אבל צריך לנסות להוריד גם את הגורם הזה. אם זה יגרום למתאבד אחד פחות בשנה, גם זה משהו.
@@user-rp9jg3kw1d אני לא יודע אם הגבת לי לכן לכל חייל או חיילת צריכה להיות האפשרות להתקשר למספר טלפון של גורם בלתי תלוי שיבין את המצוקה 24/7 בלי קשר לזמינות של קב"ן . אי אפשר לצפות מכל מפקד להיות רגיש לפקוד שלו כי זה לא התפקיד שלו לצערי... יש מפקדים רגישים יותר ויש פחות אבל הם בואו נזכור הם באו לפקד לא להיות פסיכולוגים ובשביל זה יש אנשי מקצוע.
עצוב מאוד. אבל יותר עצוב שצהל ממשיך באותה גישה, ולצערנו יהיו עוד קורבנות. מפקדי צהל אחראים למותם של חלק מהחיילים עקב התייחסותם לחיילים! הלוואי שיצליחו החיילים!
כתבה מאוד מאוד חשובה... עם זאת, כמישהי שהייתה בתוך מעגלים חברתיים עם אנשים שסובלים מדיכאון, הרבה פעמים הם זרקו הערות ציניות (לכאורה) עוד בתיכון- "רע לי, אולי פשוט אתאבד בצבא וזהו" הבעיה ביסודה מתחילה הרבה לפני הצבא, אבל התנהלות הצבא הנוקשה שלא לצורך עם נערים שרק סיימו תיכון דוחפת אותם לנקודת קריסה שאולי לא בטוח שהם באמת חשבו שיגיעו אליה. אני חושבת שצריך להתחיל משינוי במערך התמיכה בילדים ונוער- להיות ערניים יותר לצרות שלהם כשהם עוד בבית ספר, חטיבה ותיכון, להיות ערניים לנושאים כמו יחס בבית, סיטואציות חברתיות וטראומה פוטנציאלית. לוודא שבתיכון למרות הבגרויות לא דוחפים אותם יותר ממה שצריך ולמקד יותר את החומר והמקצועות לפי מחציות כדי לייעל ולהקל את הלמידה ולאפשר להם לחיות ולהיות ילדים ולחקור את עצמם. אולי אפילו להעלות את גיל הצבא ללאחר סיום לימודים אוניברסיטאיים (בסביבות גיל 22) ולייעל את הגיוסים ככה שיהיו אנשים בעלי ידע מתאים לכל מיני תפקידים בצבא, כדי להוריד את סף התסכול שמגיע כשצריך להתנהל עם בן אדם שעבר חפיפה כללית אבל לא מסוגל לעשות דברים חשובים וקשים יותר שקשורים לתפקיד שלא מלמדים בצבא.
לא כ"כ מסכים , לא נראה לי שאנשים מתתגייסים כדי לסיים את החיים שלהם. אני מסכים שאפשר במקרים מסויימים בשלב של התיכון הזה לזהות סממנים של התאבדויות אבל לדעתי הכנה זה קורה רק שהאנשים נמצאים במסגרת של צבא ולא לפני. הפתרון לדעתי הוא לאפשר לכל חייל לא משנה בדרג פיקודי או לא , להתקשר למספר טלפון לגורם חיצוני לא תלוי , ולאפשר לאותו גורם לשחרר אותו מהצבא. הצבא זה סוד יעשה הכל (!) כדי שהחייל ימשיך בתפקיד במיוחד אחרי שאותו חייל עבור קורסים צבאיים ייחודיים והשקיע כסף בחיול שלו לדוגמא חייל שעבר טירונות מלאה , קורס צלפים או קורס טנקים ייעודי . לכן הפתרון הוא לא !!! לאפשר לשום מפקד שיקול כזה , אלא לתת לחייל עצמו דרך אלטנרטיבית בכל שעה 24/7 כדי שיתקשר לגורם המקצועי שמורכב מפסיכולגים שבמקרה הצורך - גם יאפשרו שחרור מלא של החייל . לא ייתכן וגם פסיכי שחיילים יראו קב"ן אחרי חודש... זה דרך אגב אחד הסיבות למה חיילים מתאבדים כי הזמן הרב שלוקח בין הבעיה האקוטית שדורשת טיפול מיידי כאן ועכשיו לבין לראות מישהו מוסמך הוא לצערי רב מדי
צהל לא משתף את הנתונים האמיתיים. הנתונים גבוהים בהרבה מאלה המתפרסמים. עוול לכל אותם חברים, נשמות טובות, שלא סופרים אותם בסטטיסטיקה הזו. צה״ל לא ערוך לטפל בחיילים לא טיפול רפואי ולא טיפול ריגשי.
אוסיף ואציין - מערכת הבהרן הצבאית משקרת במצח נחושה. אין דרך יפה לתאר זו. גם בבסיסים אליהם מיועדים חיילים בקבוצות סיכון (נפשי-ריגשי) הם אינם זוכים לטיפול מיידי. זלזול בחיי אדם
הבעיה מושתת על כך שלהרבה מפקדים לא באמת אכפת מהמצב הנפשי של החיילים, הרבה מזה נובע כי "להם היה יותר גרוע". ולכן הם מזלזלים בקושי של חיילים, וחיילים מתקשים לפנות לעליהם בגלל הדברים האלה. צריך לחדד בצבא את החשיבות של המצב הנפשי של החיילים למפקדים.
אני מחזק אותך. לחיילים במצוקה כזאת נפשית צריך להיות גורם חיצוני ובלתי תלוי למשל "ערן " קו לתמיכה נפשית ולאפשר אפילו לאותו גורם לשחרר את החייל מהצבא. חיילים לצערי לא משנה אם הם בדרג פיקודי או לא ברי סמכא לקבוע עם החייל במצוקה נפשית או לא.
היה לי בשירות תקופה עם קצין שכל מה שעניין אותו היה הקידום האישי שלו, והיה משתמש בנו לצורך זה. לעיתים סתם ניצול וקריעה, ולעיתים עבירות של ממש! אחד מהחבר'ה היה בדיכאון עמוק, הקצין שלנו העדיף פשוט להתעלם מקיומו. לאחר תקופה כולם התרגלו שאותו חייל פשוט לא יוצא מהמיטה, אנחנו היינו מביאים לו אוכל ודואגים שיאכל קצת. שבוע אחד כשחזרנו ממשימות מצאנו אותו בטשטוש הכרה לאחר שלא אכל יומיים!!! רק אז המקרה התוודע לרפואה והם דאגו לפנות אותו לטיפול פסיכיאטרי. הקצין??? אמר שהוא דאג לו ובדק אותו כל הזמן והסמח''ט פשוט העביר את זה! וזה לא נגמר! אותו קצין עבר כלפינו עבירות שירות כולל פקודות מטכליות, הסיפור התפוצץ בתוך החטיבה, וכלל דרגות הקצונה מכלל האגפים גיבו אותו!! הסמח''ט איים עלינו בעונשים וחסם את הניסיון להעלות את התלונות גבוה יותר, הרל''ש של הקצין היה אמור להיענש וכתוצאה מהפחד והיאוש הנורא בסבל להיות צמוד לקצין כמעט תלה את עצמו. במקום לחקור את הקצין גיבו את כל מה שהוא אמר, העיפו מפקד זוטר שתמך בנו בטענה שהוא 'ממריד' אותנו ואין כלום מאחורי זה. פניה לנציב קבילות חיילים הניבה תוצאה של; א. אנו רשאים לעסוק רק בעבירות ישירות ולכן מתעלמים מכל ההתנהלות הבעייתית, הגיבוי לעבירות על החוק של הסמח''ט, גיבוי של קצין פושע כדי לא לטלטל את המערכת ועוד.. ב. לגבי העבירות הישירות הם אמרו - משיחה עם הסמחט והקצין עולה שהעבירות נעשו בתום לב מחוסר ידיעה!!!!!!!!!!!!!!! ולכן הסתפקו באזהרה בלבד!!!! כל זה כי צה''ל בנוי על קצינים ששואפים להתקדמות בלבד, מעולם לא פגשו את החיים האזרחיים מהצד השני, וכל ה'בניה' שלהם זה על כח וקידום.
אני התגייסתי לכפיר ובאותו יום במקביל אלינו גם נח"ל התגייסו - אחרי שבועיים קיבלנו נשקים ובאותו יום גם בנח"ל קיבלו - וכבר באותו ערב שקיבלו שם את הנשקים חייל ירה לעצמו בראש בשירותים שם... והיינו בשוק! אף אחד לא מדבר על זה כדי לא ליצור העתקות... זה קורה די הרבה בצבא כי זה מאוד קל ונגיש... במיוחד לקרביים שגם קשה להם יותר וגם נגיש להם יותר... ממש כואב הלב! עוד מקרה היה לנו בכפיר, על חייל ששמר בחברון בעמדה הכי מרוחקת והיה כל כך שחוק מהקו הארוך שהם היו בו, הוא שמר עם חבר ואמר לחבר להכין רגע קפה מתחת לעמדה, איך שהחייל ירד הוא ירה בעצמו - אני מכיר כי ביום הזכרון שהייתי בצבא הלכנו לקבר שלו... וכתוב "נפל בעת מילוי תפקידו" ואין זכר לאירוע.. נראה כמו כל קבר אחר של חייל... ממש עצוב שלא מדברים על זה מספיק! כי לכל אחד קשה בצבא...
אני אגיד מהצד של מפקד, זה פשוט היה בלתי אפשרי להשיג שיחה של חייל עם קב"ן, זה במיוחד הטריד אותי כי פשוט כל הבעיות והקשיים הנפשיים עולים בחודשים הראשונים בצבא, ובמקום הכי רגיש שגם לימדו אותנו בהכנה למחזור, הלהביא חייל לקב"ן היה קשה ומסובך. היה לי חייל, שבזמן שק"ם שנתנו למחלקה, ראיתי אותו בוהה בשיח ולא מסתער על השק"ם כמו השאר, וניגשתי רגע לדבר איתו, הוא התחיל לדבר וזרק שהיה לו מחשבות אובדניות במטווחים במהלך אותו שבוע אבל שהוא לא עשה עם זה כלום, שלחתי הודעה לחופ"ל שיבדוק תורים לקב"ן, התייעצתי גם עם הסמ"פ שבכלל אמר לי להפעיל נוהל התאבדות באותו רגע על החייל, שלדעתי זה פשוט להעניש את החייל עוד יותר. גיליתי אחרי זה שהסיבה שהוא רצה להכריז נוהל התאבדות הייתה בגלל שזה מחייב את הקב"ן לראות את החייל מהר יותר, לחתוך את הבירוקרטיה. אני לא רציתי להכריז מן הסתם, ומהחופ"ל גיליתי שאין תורים בשבוע הקרוב. ואז במקרה זיהיתי את הקב"ן יוצא עם בורקס וקולה לכיוון המשרדים ופשוט קפצתי עליו, הוא מן הסתם אמר שצריך לקבוע תור אבל התעקשתי שישב חמש דקות עם החייל שלי. עכשיו זה גם בעיה, יש קב"ן אחד על בא"ח שלם, בא"ח שיש בו גם בט"ר וגם אימון מתקדם וגם מכ"כים וגם השלמה, בקיצור אלפי חיילים. בטוח החמש דקות שגזלתי לקב"ן באו על חשבון חייל אחר. נעזוב גם שלא תמיד לקב"ן יש את כל הכלים להתמודד עם כל הבעיות, כי בדרך כלל הם עובדים סוציאליים או אפילו פשוט מישהו עם תואר בסוציולוגיה ולא פסיכולוג או פסיכיאטר. בסוף הקב"ן ישב עם החייל, וגם היו להם עוד כמה מפגשים אחרי זה. ובאמת שזה עזר, הוא לא היה החייל הכי טוב במחלקה שלי, אבל קיבל בוסט מוטיבציה שדחף אותו לאורך שאר המסלול. הוצאנו אותו לפיקודי גם בסוף המסלול. באמת מראה כמה כוח ויכולת יש לקב"נים וכמה מישהו חיצוני לסיטואציה יכול לעזור. אז מעולה שנותנים לקבוע תור לבד לקב"ן, במיוחד כשלא תמיד פונים או מדברים. היה לי חבר מהמחלקה בטירונות שלי, הכל היה ממש סבבה באותו שבוע, התנדב לסגור שבת כדי לצאת שבת אחרי, ואז בראשון כשהגענו למחנה נתן, אמרו לנו שבמקום לסוע לבסיס נוסעים להלוויה שלו, התאבד בלילה. אז לפעמים אנשים מסתירים מהסביבה, אם רק יכלו לפנות לבד, לפחות זה יעזור אפילו אם זה לא ימנע את כל בעיות המצוקה הנפשית בצבא.
אמנם לא יצאתי לפיקוד, אבל שירתתי 3 שנים כקרבי. לצערי הרב מסכים עם כל מילה שלך. היו הרבה סיטואציות שאחריהם רציתי לראות קבן. מסכנות חיים (כמו עזה או מעצרים) או סתם חיי יום יום. כי פשוט השירות קשוח ושוחק. וכדי להשיג קבן היה צריך לחכות חודשים ארוכים. חווים על בשרך את המחסור בכוח אדם. ובעיקר בנגישות. בסוף אנחנו צבא של ילדים. המפקד שלך זה מישהו בגיל שלך. קורס מפקדים לא באמת נוגע בדברים האלה, באיך לטפל בחיילים ביום יום, ואיך לזהות מצוקות נפשיות. אלא רק איך להתנהל במהלך לחימה. והמזל שלך זה ליפול על מפקד שיודע לזהות תנודות רגשיות מהבית, ולא כי הצבא נתן לו את הכלים. מה שעזר לנו, ללוחמים במחלקה שלי, זה לשתף אחד את השני בקושי. ואת התנודות הרגשיות שעברנו ביום יום. הייתה אפילו איזו שיחה שהרבה מאיתנו שיתפו שהם מדמיינים איך הלוויה שלהם תיראה, אם יקרה להם משהו תוך כדי השירות הקרבי. אחרי אותה שיחה הבנתי שכל אחד מאיתנו היה צריך קבן, לא כי שקלנו להתאבד, אלא כי פשוט עברו אצלינו מחשבות שמכורח הנסיבות, לא אמורות לעבור אצל ילדים בני 20. כולנו ידענו שזה לא באמת יהיה אפשרי. ונאלצנו לחרוק שיניים ולחכות לשחרור שיגיע. מחשבות כאלה יכולות להטריד גם את הטובים ביותר. ולצערי הרב הצבא רחוק שנות אור מלתת את הטיפול הפסיכולוגי הראוי למשרתים בו. שלא תדע עוד צער על חברך למחלקה
וכמה " מיתחלים" (לשיטתך) אתה מצליח "ללכוד" על כל מקרה של "ארוע מצער"? המפקד- תפנים- אין לך שום הכשרה או יכולת לזהות מי מסוכן ומי לא. אז כשאתה לוקח על עצמך סינון כזה אתה משחק ביודעין בחיי אדם. העיקר שאתה ישן טוב.
@@yoavhal6050 הוא סה"כ שיתף על ארוע שקרה לו ומספר שמתי שהוא כמפקד הכי צריך את הקב"ן בשביל חיילים שלו- אז אין וגם סיפר מהנסיון האישי שלו. ברור גם שאין לו שום הכשרה. רק נסיון חיים שבשום אופן לא מהווה תחליף להכשרה- רק יותר טוב מהיעדרו. בלי נסיון החיים הזה- הוא לא היה ניגש לקב"ן, ועוקף את מערכת התורים.
עשית טעות קשה ומסוכנת. היית צריך להכריז נוהל התאבדות. אני לא רואה איך זה מעניש את החייל באף דרך. זה נותן לו תור מיידי לקבן ואנשים שישמרו עליו שחלילה לא יפגע בעצמו. אתה אמור לדעת בתור מפקד שזה לא משאיר כתם לחיים. הדברים האלה יכולים להציל אנשים.
@@jimmyjohns4517 קופצים מהחלון, מהגג, יש כאלה שרק מאיימים אבל הרבה הלכו עד הסוף. היה לי חבר שהתעורר מצרחה של המפקדת בבוקר והלך לחלון רואה את אחד החברים מרוח שם על הריצפה
@@rationalthinking9005 מקומה שניה לא נמרחים, מקומה שניה שוברים רגל. אלא אם כן, הוא קפץ קפיצת ראש לתוך מדרכת ביטון, קשה לי מאוד לדמיין איך יווצר מספיק כוח קינטי לפציעה כלל מערכתית מגובה של 10 מטר.
@@jimmyjohns4517 שמע אתה בנאדם נורא, למרות שאתה כותב את זה ההודעות האלה במקלדת מול מסך אתה מדבר על אנשים אמיתיים, וזה נראה כיאלו זה מצחיק אותך ומשעשע אותך. מה היה קורה אם זה היה אח או אחות שלך, היית מסכים שמישהו ידבר על זה בצורה הזאת? תחשוב פעמיים לפני שאתה מקליד כי זה אומר משהו עלייך שאתה פשוט נורא ואיום
תחשבו שנגדעו חיים שלמים, אנשים שיכלו לבנות, לחוות, לצחוק, לבכות, להביא ילדים, לראות נכדים... איזה אובדן. תדמיינו שכל מה שפעלתם בחיים שלכם היה חס וחלילה נעלם. זה כל כך הרבה! כל בן אדם זה עולם ומלואו איזה הפסד וסבל לקורבנות ולמשפחותיהם
די לחוק גיוס חובה ! הגיע הזמן לאפשר למתגייסים לבחור בשירות לאומי אזרחי במקום ! המערכת הצבאית לא מתאימה לכולם והכתבה מוכיחה זאת באופן מובהק. זו כתבה עצובה מאוד, לא יכולתי שלא להזיל דמעה.
ומי לדעתך ישרת בצבא? חרדים ? ערבים ? דרוזים ? אולי סינים? אם לא תקיים חוק גיוס חובה לצערי תוך זמן קצר אתה יכול לסמן את סגירה של המדינה עם מגה פיגועים מחרידים ברמה יומית , זה אומר שמחבלים פוטצניאלים יסתובבו לך ברחוב . בתאוריה הכל נחמד... אבל בפרקטיקה אחוזי הגיוס גם ככה בירידה במיוחד לקרביים
@@user-gr9fq9gt9wזה קשור לגיוס חובה. צה״ל זו מערכת דיקטטורית. נשללים ממך זכויות וכשנשללים ממך זכויות ואתה הופך לרכוש של מערכת ואתה נופל על האנשים הלא נכונים זה מרגיש כאילו אין מוצא. יש אנשים שלא יכולים לשאת סוג כזה של מערכת אין מה לעשות אי אפר גם להכריח בן אדם לוותר על החיים האזרחיים הרגילים שלו אבל גם לא לקחת עליו אחריות כשהוא לא בטוב. זה לשלוח בן אדם לאבדון.
כשניגשתי למפקד שלי וביקשתי לראות קבן, זה כי באמת הגעתי לסף סבל שכבר לא יכולתי לעמוד בו. הייתי קם בבוקר ובוכה ורוצה לסיים לעצמי את החיים. אז ניגשתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני במצב נפשי נורא ואני רוצה להשתחרר. התשובה שקיבלתי זה: אין בעיה נוציא לך פניה, אבל שתדע שזה יכול לקחת חודשים. אז לקחתי שבוע חופש והלכתי לקבל תמיכה מכל האנשים שאוהבים אותי. וגם התחלתי להיפגש עם פסיכולוג אזרחי שאני משלם עליו מהכסף שאין לי. כמעט חודשיים עברו מאז ולא שמעתי שום דבר חדש לא על התור שהבטיחו לי ולא התעניינות מהמפקד שלי על המצב. למרות שעדיין רע לי מאוד, אני כבר לאט לאט משתקם, אבל שום דבר מזה לא בזכות הצבא. אם לא היו לי החברים ומשפחה המדהימים שלי ( וההורים שתומכים בי כלכלית כדי שאני אוכל לראות פסיכולוג.) כנראה שהייתי היום במקום אחר.
ליבי נחמץ בקירבי, הלב יוצא אליה, כמה יופי, כמה אור, וכמה עצב ויגון תהומיים באדם כה צעיר !! יהי זיכרן ברוך. המסגרת הצבאית לא מתאימה לכולם, זה בלתי נתפס. 💔💔💔 שהמשפחות ינוחמו משמיים 🙏
ישראלים עובדים יותר מחמורים אם עוצרים לרגע ומסתכלים על אורח החיים שלנו כאן, רואים תמונה ברורה. זמני העבודה שלנו לגמרי לא סבירים, אנשים עומדים שעות בפקקים והקיום מרגיש כמו עבדות ממושכת. עצוב מאוד, ומעיד על כך שהתפתחות הסטארטאפים ותחומי הקִדמה האחרים, שהם כביכול חיוביים לנו ולחברה האנושית בכלל, לא הופכים את החיים של האדם לטובים, קלים, בטוחים. להפך, יותר ויותר קשה לו לכייל את החיים. כך ימשיך ויהיה עד שלא נסכים יותר עם המצב ונחליט שזה לא הכיוון הנכון לחיים, נתחיל להגביל את הקיום העצבני שלנו ולהכניס בו חוקים אחרים, שבהם העיקר יהיה האדם עם המשפחה והילדים. מקור הבעיה הוא לא בשעות העבודה כשלעצמן, אלא ביחס שלנו לחיים. את היחס לחיים אנחנו צריכים לשנות ומכאן ייגזר כל השאר. האירופאים לדוגמה עובדים פחות שעות, כי הגישה שלהם למציאות, לעצמם, למהות החיים ולמטרתם, שונה. הם רוצים יותר ליהנות מהחיים, הם יותר מאוזנים. אבל ביהודים טמונים רצונות גדולים יותר, עבים, כאלו שלא נותנים מנוחה. אפילו באותו יום אחד בשבוע שהיהודים אמורים לנוח בו, הם לא מסוגלים. כלומר, זה לא יוקר המחיה שבגללו אנחנו רצים, אלא משהו נפשי פנימי. אז להיות כמו האירופאים, לא נהיה, כי הרצון הגדול, האגו שלנו שולט עלינו מלמעלה ולא נותן לנו לנוח, לשחק עם הילדים, ללכת לפארק, ליער. הדרך לאיזון אצלנו לא טמונה בהעתקה והדבקה מאומות אחרות, אלא בהבנה מי אנחנו, ועבור מה אנחנו עובדים. יש לנו עבודה גדולה מאוד וחשובה לעשות. עבודתנו, כמו שכתוב, היא להקים חברת מופת שתהיה אור לגויים. לכן העבודה הפיזית שלנו, תהיה אשר תהיה, צריכה להיות מלווה בעבודה מחשבתית: לחשוב שדרך העבודה שלי אני קשור לכל העם שלי, העם שלי קשור אליי, וביחד אנחנו בונים חברה שהעיקר בה הוא היחסים, בין בני זוג, בתוך המשפחה, בין כל חברי האומה, כאשר לכולנו מטרה משותפת. מתוך כך יתאזנו שעות העבודה הגשמית מאליהן, כי סדרי החשיבות ישתנו בהתאם.
לא מדוייק. בוא נדייק החיילים לא ביקשו קב"ן שלא אומר שהם לא הראו מצוקה לחברים , או משפחה , או שהמפקד לא זיהה מצוקה נפשית או תפקודית. גם אם חייל לא מדווח לקב"ן זה לא סיבה להתייחס ברצינות למצוקות של חיילים . הצבא צריך לאפשר קו אלטרנטיבי לא תלוי לצבא (!!!) שיאפשר לחייל לקבל מענה מהיר ומלא , ואם הצבא לא יכול לאפשר את זה ,אז שלחייל תהיה אפשר להתשחרר מהצבא בלי שום דין וחשבון לאף גורם . הצבא צריך לטפל בזה ולא לסמוך על חייל שנמצא במצוקה נפשית קשה
הסיכוי להתאבד גבוה מהסיכוי להיהרג בכוונה ע"י מישהו. זה נכון לא רק בצה"ל, אלא גם מחוצה לו. זה נכון שהמערכת הצבאית אחראית לכך, אבל דברים כאלה קורים בכמויות גם בלי צה"ל. במיוחד במדינות שבהן יש יותר אדישות לבריאות הנפש. מכל אלף איש שנולדים, 14 יסיימו את חייהם ביוזמתם. מה שאצלנו מפתיע שהפער בין גברים שהתאבדו לנשים הוא בעשירייה הפותחת בעולם. זה למה זה כ"כ לא מעניין את התקשורת.
@@user-gr9fq9gt9w או שאתה מהונדס ומדקלם דקלומי הבל וסרק על פי ההינדוס שהנדסו כאן את הציבור או שאתה מהנדס אבל זה לא יעזור אין על צבא מקצועי בכל צד ועניין שתסתכל עליו מלבד שני דברים שאת הכסף שהם משלשלים לכיסם חלקו ילך לטובת החייל המקצועי ועניין ההסתה נגד החרדים לבד מזאת הכל כאן יתרון
@@goldblatalex7516 מה הקשר בכלל לסינים והודים. במקום למחזר ללא הפסקה חילים כמו כלים חד פעמים. ובמקום לבלוע מתוך תקציב של שמונים מיליארד את כל השמונים מיליארד לכיסים המיועדים אז שיבלעו רק 50 מיליארד מהשמונים. ושלוושים מיליארד יתנו לחילים. 200 אלף חילים עם משכורת של מינימום עשר אלף שח בחודש למשך תקופה של עשר שנים. למתאימים בלבד מי שיעשה בעיות יפוטר כמו שבאנגל מפטרים ולא מכניסים לכלא, כך צבא צריך להיות מתוך עשר מיליון אזרחים בקל אפשר להקים צבא מקצועי מעולה ביותר של מאתים אלף חילים גם החרדים ירצו
לחצוב את הטוב ישנו סיפור עממי על שני חברים שרבו על חוף הים, והאחד נתן לשני סטירה. הלך החבר הסטור וכתב על החול, "היום החבר הכי טוב שלי סטר לי". רצה הגורל והחבר שקיבל סטירה התחיל לטבוע. החבר המכה רץ לים והציל אותו. לקח הטובע כלי חד וחצב באבן את המילים, "היום החבר הכי טוב שלי הציל אותי". שאל החבר, למה כשהעלבתי אותך כתבת בחול וכשהצלתי אותך חרטת באבן? ענה לו החבר, כשמישהו מעליב אותנו מוטב לכתוב על החול כדי שהרוחות ימחקו את המילים, אבל כשעושים לנו משהו טוב עלינו לחצוב עמוק באבן, ששום רוח לא תוכל למחוק. בדרך כלל אנחנו מתייחסים להיפך לדברים. אם מעליבים אותנו אנחנו זוכרים את העלבון לפעמים אפילו לכל החיים, ואם עושים לנו משהו טוב הוא נשכח מאיתנו אחרי זמן מה. אלא שמי שרוצה להתעלות מעל עצמו, מעל האגו ששולט בו וגורם לו להקטין את הטוב ולהגדיל את הרע, צריך להתאמץ להתרשם מכל אותם דברים קטנים, שפלים, מעליבים, כמו מרישום זמני מחיק בחול. ואילו את המעשים הטובים שעושים עימו, לחרוט היטב בליבו, כי הם הדרך להתעלות לנצחיות, לשלמות. לחרוט על הלב אומר שאדם מנסה להתפעל, להתרשם ממעשים מיוחדים של הזולת כך שייצרבו בו, כמו באבן שנחצבת בידי אזמל. בצורה כזאת יאיר בתוכו לב שבנוי ומורכב ממעשים טובים של אנשים אחרים.
לא מצליח להבין את המערכת הזאת בשום צורה.. שירתתי ביחידה אחת ההכי מובחרות שיש וקבילתי הכל מהמפקדים, מנגד לזה אחי הקטן התגייס לא מזמן גם ליחידה מובחרת ולאחר שסיים את הטירונות הוא לא רצה להמשיך שם בגלל התעללות של המפקדים והצוות, ופשוט זרקו אותו לאיזה בסיס שיהיה שם נהג, שקע לדכאון ודיבר איתי המון על הבעיות והרצון שלו לשים קץ לחייו לאחר מאמץ יחסית קטן פשוט הוציאו אותו מהצבא, לא נתנו לו לראות קבן ואפילו חופל במשך חצי שנה, בשניה שהגיע לקבן היא קבע כי הוא לא כשיר לשרת בכלל בצהל ושהוא ''בעייתי למערכת'' ופשוט יום אחרי ללא וועדה ולא שום דבר הביאו לו תועודת שחרור גזר חוגר וזהו.
אני חוויתי דיכאון כששובצתי בגדוד, לא ידעתי שאני בדיכאון, זה היה לפני עשר שנים, לא דיברו אז על דיכאון כמו היום. ואף אחד לא ידע שהייתי בדיכאון. אני חושבת כמה אנשים חולים בדיכאון ואף אחד לא מודע לזה.
@@goldblatalex7516 לא צריך לכפות,שום דבר בכפייה לא יוצא מזה טוב אפשר לשלם משכורות טובות לחיילים שרוצים להתגייס,ויש כאלה השאר או שירות לאומי או להתחיל לעבוד או ללמוד. כפייה זה לא הפתרון כבר
@@Kemdnfhchf לא אמרתי שיש בזה טוב ברור שיש חריגים בכל מקרה ומקרה . אני אומר שאין כ"כ ברירה. אם תשאירי את המצב שרק אנשים שירצו להתגייס אחוזי הגיוס יצנחו בערך בחצי . כלומר במילים אחרות במקום שדה כח של סדיר של נניח 600 אלף חיילים שעושים סדיר , זה יהיה בחצי. ואת מבינה את כל המשמעויות (משמעות תכלס שאין לך ביטחון ) לכן שוב אין לך כ"כ ברירה כרגע...
הקצינה הזו יודעת שאין מילים שהיא יכולה לומר שיראו שהיא עושה את העבודה שלה, לא הייתי רוצה להיות במקומה אבל אני בטוח שיש דרכים לשפר את המצב הקיים. הכתבה הזו מאוד מדוייקת
ככ עצוב עכשיו כשבצה"ל היה יותר טוב אולי? עכשיו בצה"ל גרוע עם הממשלה החדשה ממשלת שחיתות רובם לא שירתו בצה"ל כתבי אישום .כל זה ירשם בהיסטוריה על הממשלה הגרועה בתולדות המדינה ביזיון. מודה לבורא עולם שאין לי בן כי לא הייתי מאשרת שישרת בצה"ל. מאוכזבת מכל המערכת
כואב הלב 😢 ברוך השם אצלנו בעדת יהודי ההרים( קווקזים) ישנה עיקשות ממשית לאורך עשרות שנים שבנותינו ישרתו בשירות לאומי אלא אם כן החלה לימודים אקדמאים ומאורסת כבר. בשורות טובות בע'ה לעם ישראל
מאיפה מגיעה תחושת הכאב? מה תפקידה? מה ההבדל בין הכאבים של היום לכאבים שהורגשו בעבר? אפשר לעשות משהו כדי להבטיח שיהיו פחות כאבים מחר? הסתכלות רחבה, מנקודת המבט של הגישה האינטגרלית. החומר היסודי שממנו בנוי כל אובייקט בטבע הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות, רצון להתקיים בטוב. הרצון הזה גורם להתרחק מסבל, ולהתקרב למה שנראה מועיל. ככל שהרצון ליהנות שביצור מסוים מפותח, כך הוא בונה מערכות מתקדמות יותר שידאגו לשלומו ולמצבו. מערכת העצבים, היא במיוחד כזו. מדובר במערכת רב-גוונית ורב-שכבתית, שקשורה למערכות אחרות. כך לדוגמה, אם מצב רוחו של אדם משתנה, הוא יכול לא להרגיש כאב. בנוסף, לפעמים אפשר כמו לתכנת את מערכת העצבים כך שמשהו מסוים לא יעורר תחושת כאב, ואפילו יורגש כמהנה. באופן כללי, הכאב שומר עלינו. אם לא היה כאב, לא היינו מרגישים מה קורה בגופנו. כך למשל, היינו יכולים להכניס את היד לאש, לא להרגיש כאב מכך שהיא נשרפת, ולהינזק. כמו כן, הייתה יכולה להתפתח בתוך גופנו מחלה, וללא תחושת כאב לא היינו מודעים לקיומה וניגשים לטפל בה. כשמשהו כואב, הטבע מאותת לנו על תקלה. הכאב מתפרס לכל מיני רמות, ולפעמים קשה להבדיל ביניהן. כאב פיזי, גופני, נפשי ורוחני, כאב מהעבר ומהעתיד, כאב אצלנו או אצל מישהו שאנחנו אוהבים או שונאים. כך הכאב חורג מגבולות הגוף שלנו עצמנו, ומגיע ממערכות חיצוניות שאליהן אנחנו קשורים. טיב הקשר שלנו איתן קובע מה נרגיש בכל פעם, מכאב ועד שמחה. כך למשל אימא מרגישה כאב, כשמשהו כואב לילדיה. מבחינת הרצון לקבל שהזכרנו קודם, הרצון ליהנות, אצלו הכול מסתכם לחשבון פשוט: כשהוא מלא טוב לו, וכשהוא ריק מורגש כאב. ויש בזה כמובן דרגות. עוד נקודה חשובה להבנה היא שהכאב מתחיל במצבים שאנחנו מרגישים את עצמנו. לצורך המחשה, נניח שאנחנו עכשיו יושבים על איזה כיסא. מתי נוחה לנו הישיבה? כששום דבר לא לוחץ מדי. אנחנו מרגישים את הגוף שלנו מוגבל על ידי הכיסא, וזה נותן לנו הגדרת מציאות ברורה. אבל, אם מידת הלחץ של הכסא תעבור את הגבול הדק הזה, אז תתחיל תחושה לא נעימה. כך ממש, לכל חוש וחוש יש הרגשת טווח מסוים שבו טוב לאדם. מתחת לגבולות הטווח הזה, הדבר לא מורגש כלל כקיים, ומעל לו הוא מורגש כקיים יותר מדי. וכשמורגש כאב, זה מצביע על כך שחרגנו מגבולות אותו הטווח. אגב, אפשר לראות משהו דומה גם במערכות יחסים: בני זוג לא יכולים לחיות בלי לריב ולכאוב מדי פעם, הם צריכים להרגיש את הגבולות, לראות איפה הם נכנסים זה בתוך זה, ואיפה עוד דרושים תיקונים. בכל התרבות האנושית, בסיפורים, במחזות, בסרטים, רובן המוחלט של היצירות עוסק בכאבים, בתחושות לא נעימות. דרך הכאב אנחנו מרגישים את העולם, כי כל יסוד הבריאה הוא בחוסר, בכאב, ברצון להתמלאות. וכמו שכבר ציינו לגבי הרצון ליהנות שטבוע בנו, העיקר בשבילו זה לא להיות ריק, לא להרגיש כאב, לא לסבול. הכאב במצב מסוים מכוון אותו להתפתח, להשתנות, להתקדם למצב יותר טוב. במבט כולל, היום אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה אופי הכאב משתנה. אפשר לומר שעד המאה העשרים התפתחנו בצורה אישית, אינדיבידואליסטית, וכל אחד הרגיש את כאביו. מאמצע המאה העשרים התחלנו לגלות שכולנו קשורים במערכת אחת. לא רק בגלל המסחר, הכלכלה, התרבות והתעשייה שהפכו את העולם לכפר גלובלי, ולא רק בגלל האינטרנט והמדיה שהעצימו את המגמה. מבפנים, התחיל להתגלות משהו שקשר את כל בני האדם יחד. במקביל, החלו לצוץ יותר ויותר כאבים, חששות, פחדים, דיכאונות, ייאושים. ואם במאות קודמות זו הייתה נחלת האליטות, היום זה רגיל, כולם חיים על כדורים. והכאבים עוברים בין כולם, משוטטים, מדבקים. העולם מקרין עלינו סרטים רעים, זורק אותנו בין כל מיני מצבים. ואי אפשר לחתוך את הקשר, אי אפשר לסגור את התריסים. זה חודר אלינו בעל כורחנו, רוצים או לא רוצים. מה עושים? כאן באה הגישה האינטגרלית ומסבירה את הדברים. הכאבים של היום אלה בעצם צירים. עולם חדש עומד להיוולד, ואנחנו בתוכו, חדשים. וכל הסבל שבינתיים מורגש, הוא מפני שכל אחד לא רוצה להיות מחובר לאחרים. בהשלמה, בהדדיות, ביחסים חמים ואוהבים. והניגוד בין מגמת ההתפתחות האינטגרלית, לבין הנטייה האגואיסטית שגם היא מתעצמת פלאים, הוא הוא השורש לכל המשברים. בסופו של דבר, הטבע יכריח את המין האנושי לתפקד כמו איברים בגוף אחד, שזה את זה משלימים. ככל שנקדים לתפוס את הדברים, ונבנה בעצמנו קשר אינטגרלי, חיבורים נכונים, כך נסיר את הגבולות הלוחצים. אז, ורק אז ייעלמו מן השורש הכאבים, ובמקומם יבואו מילויים חדשים. בריאות, שמחה, משמעות. הנאה ותענוג עליונים.
רוב הנוער היום רכרוכי ומפונק שתקוע בסמארטפונים ולא מתאים לשרת בצבא וזה בנוסף לרוב הציבור החרדי ההזוי שלא משרתים ומצהירים שלא ישרתו אם תפרוץ מלחמה - מפחיד לראות את חיות האדם החיזבאלונים מדרום לבנון ומצרים כנראה לא נהיה פה
פשוט נשבר הלב כואב ועצוב אין עוד מילים להוסיף רק מליראות את הסירטון הזה זה מספר הכל עליהם שכל אחד יבין את זה בדרך שלו מה שזה לא יהיה שיגידו הכל נכון חבל שככה המצב מקווה שהחיילים יהיו מספיק חשוב לגוף הזה שניקרא צבא שידע לעצור בזמן ולהיות באמת עם יותר חמלה כלפי חייליו ויענה לצורך של החיילים קצת יותר מהר מהזמן הנתון שיש כרגע עצוב עצוב עצוב....💔💔💔
מחבק אותך אח יקר אני לא יודע מה העבר שלך ומה קרה אבל אספר את הסיפר שלי אני סובל מחרדה חברתית ומדיכאון, הייתי יכול לוותר על השירות הצבאי אבל התעקשתי להתגייס, הייתי במסלול מיוחד של טירונות, יצאתי מצטיין טירונות אבל אז אגיע הסדיר לא עשיתי כלום, נדפקתי בתפקיד אם מפקד רע ומקום מדכא שכולם מדוכאים בו, ניסיתי לעבור כי רק רציתי לתרום אבל המפקד שהיה אכפת לו רק מעצמו מנע זאת וניסה לעשות עליי מניפולציות, לקח לי 9 חודשים של מאבק וכל ניסיון כדי להשאר במערכת, אבל הדיכאון שלי התגבר, שוחררתי מהצבא, רק רציתי לתרום ובמקום זה נדפקתי עד היום אני כועס על הצבא כל ייזכור שלו מכעיס אותי ומזכיר לי את התקופה הקשה עצוב.
ממש לא רוצה לדבר מגבוה וגם כנראה אני לא מבין בכלל את הבעיות שהם חובים, אבל כשלא לומדים על משמעות החיים, האמיתית הרוחנית שגם מי שאילם יכול להתקדם בה, ותמיד יש לו בה תקווה והוא אף פעם לא חסום בה. כשלא לומדים על זה אז בעיות גדולות בחיים גורמות לחיים להיות שבריריים בלי משמעות ורצון לוותר עליהם כי לא שווה לחיות..
עצוב מאוד אבל יש מקרים שבאמת אין לקבנים מה לעשות הם אחראים על מאות חיילים והם לא קוראים מחשבות אם יש לחייל בעיה נפשית או מחשבות כאלה לקבן אין דרך לדעת את זה בלי שהוא יבוא ויפתח עצוב מאוד
נכון מאוד.. קרה לי כבר כמה פעמים וגם בהווה, ניסיתי לעקוף את המפקד ופניתי גם למוקד פניות הציבור של הצבא כדי להתריע על המצב הנפשי שלי ולדרוש קבן, וגם למדור נפקדים ועריקים שאני תחתיו כי אני כבר משתמט מהצבא כי לא נותרה לי שום ברירה אחרת, המערכת פשוט אטומה ואם לא היו לי מטרות לעתיד שלא בצבא הייתי מבין הנופלים בנסיבות האלה.
@@user-cu2dy7it2r לדעתי הוא מדבר יותר על סדיר, סדירניקים מבקשים קב"ן דרך המפקד, אין דרך אחרת. אני למשל ביקשתי קב"ן מהמפקד וקיבלתי תור לקב"ן אחרי מעל חודש כי המפקד לא העביר את הבקשה שלי כשביקשתי, רק אחרי שהתחננתי וחפרתי הוא העביר
ההורים גם צריכים לתת לילדים שלהם מקום נוח לדבר ולהזהיר אותם מהדיכאון ומההתאבדות. לי אמנם לא היו מחשבות אובדניות אבל ההורים שלי לכל מקרה אמרו לי שאם יש לי ואני לא מספר להם שהם איתי בזה ואני יכול להרגיש איתם בנוח והם יבואו ו"ישברו למפקדים את הראש" אם צריך ויאספו אותי מהבסיס. כי הם ידעו כמה קשה בקרבי ולמורות שלא סיפרתי להם על כל הקשיים כדי שלא ידאגו ובגלל שהייתי חזק נפשית.
אני רואה את כתבה הזאת והמוח מלא במחשבות אם הייתי נשאר בצבא לא יודע מה היה קורה חיכיתי חודשיים לקבן ועוד 3 חודשים לפסיכיאטר ועוד 3 חודשים לעוד פגישה איתו 18:24 18:24
עצוב יותר שיש קבנ"ים שרק עושים את העבודה שלהם ומספרים לך דברים שאתה כבר יודע, אני מכיר מקרה שמישהו ביקש קב"ן, קצין אמר לו להגיע לבד בתחבורה ציבורית שעתיים לפני כל הפלוגה שלי, לא מספיק שהוא היה גר רחוק מהמקום, הקבנ"ית גם איחרה בסוף. לפי דעתי בלוחמה יותר קל לצאת מהמצב הזה כי אתה תקוע עם אנשים חודש שלם בזבל ובאיזהו שלב אתה מתחיל לפתח קשר חזק ולדבר על הכל חופשי. אנשים שלא הייתי מסתכל עליהם מתקרב ואפילו מתרחק מהם באזרחות, בסופו של דבר היו האנשים שגרמו לי לצאת מהמצב הזה.
זכרונם לברכה מסכנים לגבי השירות הצבאי יש צורך גדול להעלות את גיל הגיוס מ18 ל24 אזרח שיתגייס לצה"ל יהיה יותר מיושב בדעתו ויותר נכונות לשירות ולכו תדעו כמה עתודאים יתגייסו לצבא שיתנו מענה מהיר
8:35 אני פשוט כועס! באיזה חיוך היא אומרת את זה "הצלחנו להוריד את מספר המתאבדים ב30 מקרים בשנה" מה עם היתר אוויר!? אני כמעט הייתי שם! כמעט! ומי שהציל אותי זה חבר.. לא מפקד ולא קצין שמו לב אליי אף אחד רק הוא שהיה שם שראה אותי.. עד היום אני סוחב את זה איתי! כל יום! ומשהו בכלל חשב להתקשר אחרי לשמוע ממני כולם שכחו אותי. לא מפקדים לא קצינים!!!
כואב הלב על המשפחות ועל ההורים . רוב הנוער היום רכרוכי ומפונק ולא מתאים לשרת בצבא וזה בנוסף לרוב הציבור החרדי ההזוי שלא משרתים ומצהירים שלא ישרתו אם תפרוץ מלחמה - מפחיד לראות את חיות האדם החיזבאלונים מדרום לבנון ומצרים כנראה לא נהיה פה
