להכיר את עצמי בשביל מה אני חי? שאלה קטנה, גדולה, חמקמקה. בשביל מה אני חי! כמו יתוש טורדני, לפעמים השאלה הזו מסרבת להרפות, לא נותנת מנוח. אני נמצא במקום שמדויק לי? יש משמעות למה שאני עושה? מישהו בכלל מתחשב בי, שם לב לקיומי? מבחינה חברתית לא נכון להתעלם משאלות כאלה שמתעוררות בעוד ועוד אנשים, כי חוסר ההתמצאות בחלל הזה של החיים עלול להביא למקומות לא טובים. פעם הכול היה פשוט, אנשים חיו בלי יותר מדי שאלות. וגם היום, רוב בני האדם עדיין עסוקים במרוץ החיים, בלי שמתעוררות בהם שאלות מהותיות. מה קובע אם יתעוררו במישהו שאלות גדולות? רמת ההתפתחות של הנשמה שמלווה אותו. יש גישות האומרות שהאדם לא צריך להכיר את עצמו יותר מדי, להשקיע בזה מאמצים, כי זה רק מסבך את החיים. צריך פשוט לחיות וזהו, כמובן עם שאיפה לכמה שיותר הצלחות והישגים. לעתים המצדדים בגישה זו גם ממליצים למי שמסתבך עם כל מיני תהיות, שיבחר לעצמו איזה נושא או עיסוק ויתחיל להתעמק בו. ילמד אותו, ישקיע בו, אולי אפילו יהפוך למומחה בתחום. כך הדבר ייעשה חשוב בעיניו וימלא את החלל הפנימי שבו. לא אחת זה אכן מצליח להשקיט את השאלה 'לשם מה אני בכלל קיים', אבל אין בזה שום התקדמות ממשית. זאת משום שהאדם לא לומד על עצמו, לא מפתח את פנימיותו. מי אני, מה אני, לאיזו מטרה נולדתי, מדוע אני בנוי בצורה מסוימת? כדי להתחיל לברר את הדברים האלה ברצינות, האדם צריך להיות במצב שהתפתחותו החומרית כבר מיצתה את עצמה, והוא לא רואה בה עתיד. סוג של ייאוש, מכל מה שהאנושות עברה עד כה. אמנם בזמננו אפשר לטוס לירח ובחזרה או להקיף את העולם סביב סביב, אבל מכל זה עדיין לא מתברר לאדם מהי מהות חייו. למה הדבר האינטימי ביותר, מהות החיים שלי עצמי, לא מגולה לי? למה אין קשה יותר מאשר להכיר את פנימיותי? למה אני היצור הכי נסתר, הכי לא ידוע? העניין הוא שכל החושים שלי פועלים כלפי חוץ, אני רואה מה שמחוץ לי, שומע מה שמחוץ לי, במקביל גם הטלוויזיה, הרדיו, האינטרנט ושאר מקורות מידע ממלאים את ראשי ולבי בדברים שקורים מחוץ לי. ומכאן, להיכנס פנימה ולחקור מי אני - זוהי עבודה כל כך קשה, שאני לא יודע עם אילו מכשירים מבצעים אותה ואיך בכלל צריך לגשת אליה. איך אתחיל לחתוך את עצמי, לנתח את המחשבות, את הרצונות ואת הדחפים שלי; להבין מדוע מתעוררים בי כאלה יוצרות כך פתאום; לגלות מאיפה כל זה בא, מי או מה נמצא בתוכי ומסובב לי את כל הדברים הללו? אולי יש בי איזה מנוע פנימי, איזה מנגנון הפעלה, אבל אינני יודע איך לזהות אותו ולעבוד עמו. למעשה, האדם לא מכיר את עצמו, לא את שורש מוצאו ולא את אופיו המקורי. בכל הנוגע לפנימיות האדם, האנושות נמצאת בכישלון גדול. דווקא בעידן הטכנולוגי, עם כל המכשור המתקדם, הדבר מתברר עוד יותר. הרי גם אם נכניס אדם לכל בדיקה אפשרית, לא נמצא שום דבר שמצביע על איזה חלק פנימי שמכוון אותו, מכין לו את הרגש ואת הרצון, את השכל ואת המחשבה, את כל מה שמתעורר וקופץ בתוכו. לפי חכמת הקבלה, חקר העולם החיצוני וחקר העולם הפנימי מתבצעים בשיטה שונה לחלוטין ובכלי מחקר הפוכים. החלק הפנימי ביותר באדם נקרא "נשמה". במקורות מוגדרת הנשמה כ"חלק אלוה ממעל". על הנשמה שלו האדם לא יודע כלום, אבל בשלב מסוים בהתפתחותו היא מתחילה כמו לדבר בו. בסופו של דבר, זה מתבטא בכך שמתעורר באדם רצון לגלות את שורש מוצאה של הנשמה, את הכוח הכללי שבטבע שנקרא גם "בורא", כוח האהבה והנתינה שטמון בכל הבריאה. עצה ראשונה לכל מי שרוצה להכיר את עצמו: מצא מקום שבו ילמדו אותך להתעלות מעל הרצון הטבעי לקבל כל מיני מילויים לעצמך, ולמד לפתח רצון גבוה יותר של אהבה ונתינה טהורה. טבע חדש, כמו זה של הבורא. כך תגלה את האדם הרוחני שבך, ותרגיש שאת זה בדיוק הנשמה שלך חיפשה. מן המקורות "המקובלים בעלי השגה, הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם. ודבר שלם הזה, מכונה בשם נשמה". בעל הסולם - הרב יהודה אשלג, "סוד העיבור - לידה" "כל מדרגה עליונה פירושה שהיא יותר רחוקה מבחינת הרצון לקבל, ויותר קרובה רק להשפיע. עד שזוכה להיות כולו להשפיע, ולא לקבל כלום לעצמו. ואז, נשלם האדם בדבקות אמיתי בבורא, כי רק בשביל זה נברא". בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה
מראה כמה כיף להיות אדם נורמלי שחי במשפחה נורמלית. שמפגש משפחתי זה לא דבר נדיר אלא קבוע. המשפחה זה יותר מכל כסף שבעולם. החיים שלהם רק נראים נוצצים אבל הם בכלל לא כאלו.
קללת הבחירות החוזרות תמיד היה ותמיד יהיה חלק לא מרוצה מתוצאות הבחירות בחברה, והחלק הזה תמיד יהפוך למחרחרי ריב החדשים, המפגינים, המקללים, הדוחפים מקלות בגלגלים; ותתגלגל עלינו קללת הבחירות עד אין קץ. "כי כל עוד שחוקי החברה אינם משביעים רצון לכל יחיד ויחיד שבמדינה, ומשאירים מיעוט בלתי מרוצה מהנהגת המדינה, הרי המיעוט הזה חותר תחת הנהגת המדינה ומבקש להפילה" - כתב בעל הסולם במאמרו "השלום בעולם" עוד כשהיינו מדינה בהקמה. בזמננו זה בולט יותר שכל מי שתופס את השלטון מסוגל לחשוב רק על דבר אחד: איך להישאר שם בלי ליפול, ולשם כך לעשות הכול. ייסדנו את המדינה על פי חוקי המנדט הבריטי. אלו אינם חוקי האומה הישראלית, ולכן עם השנים הלכו הסדקים במערכות המדינה ונפערו לבורות מסוכנים: כל אחד בונה לעצמו במה עם פרשנות הבטן שלו לסוגיות השונות, ומושך אליה בצרחות את הקהל ככל שהריאות שלו מספיקות לו. בלי במה מרכזית, בלי מטרה משותפת וחוק מוסכם על כולם, לא תהיה לנו ממשלה יציבה לעולם ולא מדינה יהודית. החוק היחיד שיכול להשביע את רצון כל העם הוא החוק שבלעדיו אנחנו מלכתחילה לא ישראל, אלא אוסף מקרי של מהגרים נרדפים. נהוג להגיד, "המדינה צריכה להיות מקום לכל היהודים בעולם, שיהיה להם כמקלט". לא, זה לא מספיק. אם זאת הסיבה להתאספות שלנו אז פורצות בינינו שריפות, ובחירות רודפות בחירות. מי שחי כאן מזה דורות ומי שמגיע לכאן עכשיו לחיות צריך לדעת מי אנחנו, לאן אנחנו ובשביל מה אנחנו. כדי לייצב ולעצב את המדינה אנחנו חייבים ללמוד לשם מה היא נועדה. מדינת ישראל נועדה לאפשר לנו לעשות מעצמנו עם מאוחד, כלומר עם יהודי שמסוגל להיות "אור לגויים". אם המטרה המשותפת תהיה אחדות העם, אז אפשר יהיה לקרוא למקום הזה "אדמת ישראל" שיושבת עליה "מדינת ישראל" ומאוכלסת ב"עם ישראל". אחרת לא. אחדות העם היא החוקה שלנו, היא סיבת קיומנו, היא הכול בשבילנו: "ואהבת לרעך כמוך". כל השאר אלה חוקים המפרטים את העיקר הזה; מפרטים איך מעל לכל הסתירות והניגודים, נחזיק במטרה היחידה שלנו, ונכוון להשקיע בה את כל הכוחות החומריים והנפשיים שלנו. כשנתחיל לפעול לכיוון זה, קללת הבחירות תוסר מעלינו, אומות העולם יתחילו להטות אוזן לשמוע מה קורה אצלנו ולהתחבר סביבנו. הם ירגישו איך, "הופה, היהודים התחילו לעסוק במשהו טוב, התחילו לעשות משהו נכון עם עצמם", כמו שכתב המשורר: "אז יאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהילים קכו, ב).
