*דִּבְשׁוֹן* המילה דִּבְשׁוֹן חודשה על ידי האקדמיה ללשון העברית בשנת תשע"א (2011). המילה מורכבת מ"דבש" והסיומת -ון, ממשקל קִטְלוֹן, המציינת כלי. שמותיו הנפוצים עד אותו חידוש היו: מקל דבש, מקלון דבש, רודה דבש (על שם פעולת רדיית הדבש), כף דבש או כפית דבש אף שאינו סוג של כף או כפית. כלי הקיבול שמכיל את הדבש, חודש לשם "דבשית".
גורל אחד שם אותנו כאן בארץ הזאת בסבב האחרון של הסכסוך היהודי-ערבי פנו היסטוריונים וחוקרים יהודים אל היגיון הקהל בהסבר הקדום על שורשי העם היהודי ומקורות העם הפלסטיני. לטענתם אין שום הצדקה לטעון שהארץ שייכת לפלסטינים, שכן מבחינה היסטורית מעולם לא היה עם כזה "פלסטינים", והכינוי ניתן להם מפי הרומאים כדי להשכיח את העצמאות היהודית ששלטה עד מרד בר כוכבא. למרות ההסבר המשכיל הזה, ניכר שרוב העולם מזדהה דווקא עם הגרסה הפלסטינית, לפיה הם תושביה הבלעדיים של ארץ ישראל. אפשר לנער את הראש ולתהות לאן ברח ההיגיון האנושי? ובמחשבה שנייה לשאול מאין בא ההיגיון של אותם אינטלקטואלים? הרי הם חזרו אלפיים שנה אחורה בזמן, לזמנים שזרקו והגלו אותנו מכאן, ואילו ההיגיון של הפלסטינים מתבסס על עשרות השנים האחרונות. כלומר ההיגיון הערבי פשוט יותר: לפני שהעפלתם ארצה בגלים, היו כאן ערבים או לא? היו. באו יהודים? כן. זהו. נכון, הם באו אחרי השואה והיו צריכים מפלט, אבל מבחינתם היהודים היו יכולים גם ללכת לכל מקום אחר פנוי. כלומר, הערבים משתמשים בהיגיון קצר, ישיר, והם לא צריכים אינטליגנציה גבוהה שתבוא ותסביר להם את ההיסטוריה במהלכים מפותלים. ובעצם איפה ראינו דוגמה בעולם שאחרי אלפיים שנה מישהו בא ואומר, "כאן היה הבית של סבתא שלי, אז אני רוצה לבנות פה מחדש גם את הבית שלי"? תארו לעצמכם שיקומו עמים ברחבי העולם ויתחילו לעשות "משפטי צדק" זה עם זה, ידרשו בעלות על אדמת אבות אבותיהם, מה יהיה? נפתח את כל ההיסטוריה ונראה מה קרה בעולם, את כל התנועה והנדידה האנושית ממקום למקום, ומה נעשה עם התוצאות? מלחמת עולם? אז האם הארץ שייכת לערבים או ליהודים? על פי חכמת הקבלה, הארץ לא שייכת לבני אדם, היא שייכת לטבע, לכוח העליון שברא ויצר אותה. הוא בעל הבית הבלעדי. כמו שאמר רש"י: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ובאמת גם זה לא נכון, אלא אם כן מתייחסים לכתובים כהווייתם. הלוא הכוונה היא לא לחבל ארץ גשמי. לא רש"י ולא אחר מחכמי האומה לא דיברו על קרקע חומרית. הם כתבו על יהדות כמהות, על ישראל כשם בעל משמעות. "עברי" עבורם אינה מילה סתמית שקבע מישהו שהצליל שלה מצא חן בעיניו. "עברי" בא מהמילה עבר: שעבר מעולם הפירוד לעולם הייחוד של הטבע. במקורות "יהודי" נובע מהמילה "ייחודי": מי שמייחד עצמו לכוח העליון שבטבע ומקדיש עצמו לחוקיו. "ישראל" מלשון "ישר-אל": מי שמכוון ישר אל האל - שואף להידמות לתכונת הכוח העליון דרך הכוונת של אהבת הזולת. מובן שאין בסיס לוויכוחים על צדק וזכות על הארץ. אומה שרוצה לשבת כאן צריכה להוכיח שהיא מתאימה לארץ מבחינה רוחנית. בזמננו העיקר הוא כבר לא האדמה. בזמננו העיקר היא הרוח. אנחנו צריכים להיות מאוחדים ברוח, בוויתור הדדי, כדי להראות דוגמה לכל העולם איזו חברה חדשה צריכה לקום על פני כדור הארץ - במקום כל מה שקורה כרגע בחברה האנושית. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ולא לעסוק בחשבונות מי יחיה כאן ושם, וכמה קילומטרים אחורה או קדימה. אנחנו צריכים להתפלפל פחות ולפתוח את הלב יותר. לשבת בריכוז וללמוד לבנות מעצמנו חברה. גם המילה "חברה" באה מהשורש חבר, בינתיים אנחנו לא קיימים כחברה, לא מקיימים את החוק "כל ישראל חברים". להיפך, אנחנו מורכבים בצורה מקרית ורופפת, מבליל של עשרות נטיות, תנועות ומפלגות. חיים בסכסוך, בחילוק ופירוד. אנחנו צריכים לבחור בייעוד שלנו, לבנות מעצמנו עם אחד, להיות כאיש אחד בלב אחד, וכך לחנך את עצמנו ואת הצאצאים שלנו. אז אף אחד לא יוכל לפתוח את הפה נגדנו, נתקבל בברכה בכל מקום אליו נגיע. כי מלכתחילה הסכסוך הוא לא טריטוריאלי, אלא רוחני בלבד. זה קשה לשמוע כי בזה אנחנו חותכים את השורשים הגשמיים שלנו, אבל אנחנו חייבים להפעיל שורשים רוחניים במקומם, להיות עם חופשי בארצנו, חופשיים מהרצון הגשמי המפריד בינינו, למעלה ממנו. בזמן שעלינו כבר להיות דבוקים לרוח, אנחנו עוד נדבקים לאבנים. בואו נתחיל לתת לעצמנו דין וחשבון למה אנחנו קיימים ולשם מה. להבין שהתשובה היא לא כדי שיהיה לכל אחד כמה שיותר נוח בפינה שלו בלי קשר והתחשבות בשאר החברה, אלא אנחנו צריכים לדאוג להתחבר בינינו, ולעבור עם כל העולם ישר אל הדרגה הרוחנית שלו המייחדת לה כוח עליון אחד - הטבע, האלוהים.
@@ordus יפה. ועדיין... בראש השנה?! ראש השנה בתנך זה בכלל באביב בפסח... תשרי מופיע בשמו העברי (תשרי זה מבבלית) ירח האיתנים ואין שום כינוי כזה זה יום תרועה. בהצלחה!
