עושה רושם שבתקשורת מאוד מפספסים את ארז דריגס. זה ניכר בביקורות על הסדרה, וגם כאן בריאיון, רק מילות הפרידה של לוסי מנועה הן כמעט יותר מכל השיחה של לוסי עם ארז. אין שום ספק שנועה קולר שחקנית מדהימה, כנ"ל לגבי אגם רודברג ואיתי תורג'מן, ובכלל, זה נדיר למצוא סדרה עם קאסט כל כך טוב, עשויה כל כך טוב שאין ולו מילה רעה אחת לומר עליה *אבל* לארז יש חלק גדול בהצלחה של הסדרה הזו, ומגיע לו לקבל את הקרדיט על כך.
חבל לוסי שלא התעכבתם יותר על השאלה למה לאנשים זה לא ככ מפריע שהתאטרון סגור, ולא נתת לארז להשמיע את התשובה- התאטרון מראש פונה לקהל מאוד אליטיסטי ומצומצם. חבל שלא ניצלתם את ההזדמנות לשאול איפה התיאטרון צריך להשתפר, כמו שנאמר בפאנלי תרבות אחרים.
איך ארז התבאס שהעלו את נועה. עד שהוא מקבל ראיון שהוא חשב שהוא רק איתו אז מעלים אותה בהפתעה. גם ככה בכל הראיויות היא עושה את רוב הדיבורים. לא לעניין של ההפקה.
תשאיר את ההנחיות לציבור למומחים.ות המתמצא.ות בחקר המדעי של הנושא, ולא לדבילים כמוך שמאמינים לכל מה שהם קוראים בפייסבוק. לפחות הם יודעים מתי כותבים "אם", ומתי "עם".
איזון רגשי במשפחה לפעמים, משפחה יכולה להיות סוג של סיר לחץ. איך בונים בית שיהיה בו איזון רגשי? איך נראה אדם, צעיר או מבוגר, שהוא מאוזן רגשית? הגדרות, מקרים ותגובות. משפחה מאוזנת רגשית היא כזו שחבריה יודעים איך להסתדר זה עם זה, איך להחזיק זה את זה, איך לעזור לאחרים להיות מאוזנים. יש בה אווירה טובה, וכל אחד רוכש ניסיון באיזון המשפחה, אפילו הילדים הקטנים. משפחה שאינה מאוזנת רגשית, לצורך חידוד ההגדרה, היא כזו שההתנהגות של מישהו מחבריה מוציאה את כל האחרים מאיזון. זה יכול להיות ילד שמתחיל פתאום לעשות צעקות ובלאגן, מנענע את האווירה בבית ומחייב את האחרים להתנתק ממה שהם עושים ולשים לב רק אליו. כהורים, עלינו לחנך לכך שאם מישהו זקוק לתשומת לב מכולם, ניתן אותה בשמחה, אבל בזמן המתאים לעניין. לכל דבר יש מקום במשפחה שלנו, אבל גם זמן. מגיל צעיר מאוד ילדים לומדים מדוגמה. לכן אם הילד הקטן בא אלינו כרוח סערה, כדאי שנרגיע אותו ונסביר שאנחנו לא יכולים לחולל עכשיו בבית מהומה כי זה יפריע לכולם. ילדים לומדים מדוגמאות הרבה יותר ממה שאנחנו מעריכים, ואם נתמיד בזה המסר יופנם. ילד שיגדל במשפחה שתהיה בה אווירה של איזון וחיבור בין כולם, יצא לחיים כאדם יותר מאוזן רגשית. הוא ידע איך להתייחס נכון לבני אדם, ותהיה לו היכולת לא להפריע לאף אחד. בכל מקום שבו הוא יהיה, הוא ידע איך להיות נעים לכולם, איך לא לחדור לתוך גבולם של אחרים ולחייב אותם בזה להתייחס אליו, או אפילו לרצות לעקור אותו מתוכם. אדם מאוזן רגשית הוא אדם שאינו מעיק על אף אחד, אדם שלכולם נוח בחברתו. משפחה היא כמו בית ספר שבו האדם לומד איך להתנהג אחר כך בחוץ, ולכן לא טוב להגביל את הילד באמירות כמו "אצלנו לא כועסים". בכך אנחנו גונבים ממנו התפתחות, לא מאפשרים לו ללמוד איך להתנהג עם אנשים. במקורות נאמר "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו), וחציו השני של המשפט מדגיש שמה שהילד סופג בבית מעצב את כל הסתכלותו על החיים. הורה מאוזן רגשית הוא כזה שמראה לילד שבכל התחומים שיש בחייו, בבית, בעבודה, עם חברים וכו', הוא גם מתעניין בכל מה שקורה, וגם אדיב לכל אחד ואחד. במצבים שבהם מתעוררת בילד סערת רגשות, אנחנו צריכים לתת לו דוגמה איך אנחנו מתמודדים. לצורך המחשה, נגיד שהילד הגיע מבית הספר מאוד כועס, הוא מתרגז בבית על כולם ועל הכול. מה שיכול לעזור זה לשבת יחד איתו, לקחת דף חלק ולבקש ממנו לצייר עליו את מה שקרה בבית הספר. לצייר קודם כל את הדמויות שהשתתפו באותו המאורע, להסביר על גבי הציור מה עשתה כל אחת. בשלב השני, אנחנו מתחילים לדון מה אפשר לעשות במקרה כזה? מה מרגישה כל דמות, במה היא צודקת ובמה היא טועה, מה אפשרויות התגובה, אילו השלכות יהיו לכך, וכן הלאה. ואם לדוגמה היה שם כעס גדול, אז נבקש מהילד לצייר זאת עם צבע אדום חזק, ובצורה מודגשת מאוד. כך, במקום פרץ רגשות מילולי, תיווצר לנו על הנייר מפה של רגשות ושל פעולות, של מטרות שאליהן נרצה להגיע ואיך בדיוק להשיג אותן. סיטואציה אחרת: הילד נעלב ממשהו או כועס מאוד, ומסתגר בחדרו. כהורים, קודם כל ננסה לעזור לו לצאת משם. נדפוק על דלת חדרו פעם ואולי פעמיים, נזמין אותו למשהו, וכדומה. ואם בכל זאת הוא לא ירצה לצאת, אז נעזוב אותו עד שהוא בעצמו יצא. וכשהוא יצא, לא ניתן למאורע תשומת לב מיוחדת, לא נדבר איתו על ההסתגרות ולא נעשה דבר. עקרון הפעולה הוא להראות לילד שאנחנו לא מייחסים חשיבות יתרה להתנהגות מוקצנת. הוא יכול לעשות כרצונו, אבל עלינו זה לא משפיע. רק כשיעבור זמן, הרבה זמן, אולי נעלה זאת כבדרך אגב ונאמר שאנחנו מבינים את ההרגשה שהייתה לו באותה סיטואציה ואת תחושת הפגיעה שהוא חווה, אבל לדעתנו לא כדאי להתנהג בכזו צורה. עוד סיטואציה: הילד מפחד שלא להצליח. הפחד משתק אותו, גורם לו להיכשל במבחנים ובתחרויות, והוא נמנע מראש מלעשות גם דברים שבהם הוא טוב. איך אפשר לעזור? אנחנו צריכים לספר לו על דוגמאות מהחיים שלנו, עד כמה שהיינו לא מוצלחים בדבר-מה ואחר כך אולי כן הצלחנו, על מצבים שבהם אי-הצלחה עזרה לנו לברר שזה לא השטח שבו עלינו להתפתח, וכן הלאה. לדבר על כך שזה טבעי שכל אחד טוב במשהו מסוים ובאחר פחות, ושבאופן כללי, אין צורך להיות תמיד הכי טוב. חשוב לנו שהוא יהיה קודם כל בריא ושמח, שיתנהג יפה, שילמד טוב ויפתח את התחביבים שלו, אבל לא שהוא חייב להיות אלוף במשהו. באופן כללי, מטרתנו להראות לילד שיש גבול לכל הרגשות ולכל המצבים, ושום דבר הוא לא סוף העולם. בחיים קורים כל מיני דברים, וחשוב לשמור על איזון. עצם הדיבור על כך בחיק המשפחה יסייע להפיג מתחים. והכי חשוב לזכור: משפחה מחוברת זה כשכל אחד נותן לאחרים דוגמה, עד כמה הוא דואג לשמירת האיזון הרגשי שלו ושל המשפחה כולה.
מרגיש לי שקצת פיספסו פה את ארז.. השיחה הלכה לפוליטיקה במקום לדבר על הדבר שבאנו בשבילו, לשמוע אותו מדבר על הסדרה ועל היצירה שלו והמשחק שלו.. וחבל על הספויילר בסוף גם
ראיתי את הסידרה המצויינת , מאוד משכנע ועשיר בתוכן , שכבות מורכבות במימדים מקבילים . קצת מצחיק והרבה עצוב . אני מעריך את כל היוצרים בהפקה , אבל ארז לדעתי בתפקיד ראשי , מחזיק את הסידרה , על הדמות שלו , בקלוז אפ מול המצלמה
עם חברים כמו ביידן ואובמה, מי צריך אויבים? סערת הבחירות באמריקה מכה גלים גם בישראל ומעוררת תהיות ושאלות כמו מי יותר טוב לישראל - טראמפ או ביידן? קשה לענות מי עדיף. מצד אחד טראמפ היה טוב ליהודים, כמו גם לכלכלה העולמית. מצד שני, אובמה - שונא מובהק של ישראל שעומד מאחורי ביידן - אולי יקדם אותנו מהר יותר להתעורר, ובכך יהיה "טוב" להתפתחות היהודים. אנחנו עם קשה עורף, ישראלים שמתפנקים על היחס הלבבי שאנחנו זוכים לו מאמריקה של טראמפ, אבל ישראל כנראה לא יכולה להתפתח אם לא מופעלים עליה לחצים. לכן בראייה רחבה לא הייתי ממהר להכתיר את טראמפ כטוב ביותר לישראל ולהתפתחות העם היהודי. גם בתלמוד כתוב: "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה ומחזיר אותם למוטב". כלומר, אם ישראל לא הולכים לקראת ייעודם כאומה מאוחדת שמקרינה אור לגויים, אומה שנותנת דוגמה לאחדות לעולם המפולג, אז כוחות הטבע לוחצים עלינו בדרכם עד שנחזור לתלם. או בלשונו של המן הרשע שהכריז כי "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", רגע לפני שהתחיל לרדוף את היהודים עד שנאלצו להתאחד, להתקהל וכך הצילו את נפשם. אין כאן מקריות. זה חוק טבע וחוקי הטבע לא משתנים, הם תמיד פועלים במתכונת דומה. כשהיהודים מפורדים ומפולגים - קם נגדם כוח שגורם להם להתאחד. אם להתחקות אחרי החוקיות של הטבע, אז מה יעזור לאחד את הקרע בישראל, בין הדתיים לחילוניים, בין הדתיים לבין עצמם ובין החילוניים לבין עצמם? מה יימנע מהמפלגות להמשיך להתרבות? מה יעצור את הסכסוכים ואת חילוקי הדעות? כל עוד ישראל מתרחקים מתפקידם ההיסטורי להיות אומה של חיבור ומופת לגויים, כמו שמתארים המקורות, הם לא עם והם מזמינים על עצמם כוחות ששומרים עליהם "מאוחדים", לפחות למראית עין, עד שיתחברו פנימית ויהיו לעם אחד. כמובן שאני לא מאחל לנו רע, אפילו לא ברמז. אלא שאם לא נלחץ על עצמנו להתחבר מעל הפערים בינינו כאיש אחד, אז יבואו לחצים חיצוניים שידחפו אותנו לזה, וכדאי שניערך לקראת הבאות.
להפוך קנאה שלילית לחיובית רבים טועים ומדביקים לרגש הקנאה תווית שלילית, אבל קנאה היא רגש חיוני וחיובי. אני זוכר שבילדותי אימא שלי הייתה מצביעה על חלק מחבריי ואומרת, "תראה איך הוא מתנהג, תלמד ממנו ותעשה כמוהו", או "תסתכל על החבר הזה, קח ממנו דוגמה". קנאה היא דבר חשוב ובלעדיה לא היינו מתקדמים. אם לא הייתי מקנא, אפילו איך שחתול מנתר או ציפור שעפה, בכל דבר ודבר שסביבי, לא הייתי מתפתח. זאת אומרת, סוד ההתפתחות והגדילה נובע מהתרשמות עמוקה של המצב הבא. הרצון והכיסופים למושא הקנאה מסגלים יכולת טובה לתאר אותו בבהירות, לשחק את המצב הרצוי בנו כאילו היינו כבר פועלים כך, להימשך אליו יותר ויותר עד שהוא נקלט בנו ומתגשם בדרכנו. קנאה על דרך התחקות אחר פעולות הטבע, או אחר אנשים מוכשרים ומוצלחים, מפתחת מאוד. לא לשווא הוריי, וכך רוב ההורים, קנו לי מגוון חוברות על מדע וטכנולוגיה, רפואה והיסטוריה. גם הסלון בבית היה מלא מדפים גדושים בספרים ותקליטים - עד שנכנסה הטלוויזיה מתישהו בשנות החמישים ושינתה את אופן הצריכה. ההורים שלי כל הזמן רצו לפתוח בפניי את העולם הגדול, ואני בפה פעור גיליתי נפלאות והרחבתי אופקים. התרגשתי עד דמעות כשארמסטרונג נחת על הירח לראשונה, וממש התקנאתי, איך ייתכן שזה לא אני שם? זה נתן לי זריקת מרץ אדירה שבאה לידי ביטוי בעשורים הבאים שבהם נמשכתי לחקר המדע. ילדים ללא יצר קנאה עלולים להפוך לצמחים. אגב, אפילו בתאים של כל צמח רשום תיאור הגדילה העתידי שלו, אלא שרק בתנאים הסביבתיים הנכונים הוא יכול להוציאם מהכוח אל הפועל, לצמוח. גם זה נקרא קנאה, רק ברובד נמוך יותר ממין האדם. בשונה מהצמח, באדם פועל מנגנון נוסף של אגואיזם - רצון לקבל הנאה על חשבון האחר. כל עוד האדם רוצה להיות כמו הסובבים אותו, אלה שבעיניו הם טובים, אין בכך כל רע. אולם מרגע שרגש הקנאה הזה מתחבר לאגו, המיזוג הזה הופך הרסני. אז הקנאה מקבלת תפנית והופכת להיות קנאה רעה ושלילית, והמגמה לרצות שהאחר ייפול וייכשל, יעצור ויישבר, מתחזקת. צרות עין היא הגורם למאבקים ולמלחמות. היא ההיפך הגמור מהקנאה החיובית שקיימת בטבע ומעודדת התפתחות. השילוב ההרסני הזה נמצא רק בבני האדם. בבעלי חיים לא תמצאו יצר מזיק כזה. אפילו שהם טורפים זה את זה, זו צורת קיומם הטבעית. הטבע למשל פיתח בזאב דחף לטרוף כבשה. אבל שימו לב, מרגע שהזאב שבע, הוא זונח את הפגר לטובת שאר בעלי החיים בסביבה. אין לו צורך נוסף להשמידן, לאכול עד בלי די, או לשמור במקפיא למחר. לכן אי-אפשר לומר שתכונת הזאב רעה. היא טבעית. לעומת הזאב באדם יש רצון לזכות להישגים כמו של האחר, אם לא יותר, וכתוצאה מהפער, נוצרות באדם הרגשות של מרירות, כעס, אי-שביעות רצון, תחושת קיפוח, תוקפנות ולעיתים גם רצון לנקום. היחס הזה נחשב אגואיסטי, והוא גדל יותר ויותר, ומבקש למלוך, לשלוט, לבלוע את האחר. הוא הבעיה. לא הרצון המוגבר לצריכה מופרזת, לעוד כסף, יופי, אוטו חדש, בית גדול או בגד ממותג. לא. זה לא אגו. אלא רק הרצון שמכוון לרעת הזולת. ייתכן וברוב המקרים אנחנו לא צריכים את מה שיש לאחר, אבל עצם שבירת השוויון ורכישת עליונות על האחר מדרדרת לנזק בלתי הפיך ביחסים. אין מה לצפות מאדם שיהפוך עורו. זה הטבע שלנו, אלא עלינו רק לתקנו. להפוך את היצר הרע ליצר טוב. להכיר תחילה בטבע הרע שלנו - הגלוי והסמוי - ולדעת שלא יעזרו כל מיני חשבונות קטנים כדי לרסן אותו. פחד או בושה רק ינמיכו את להבות אש הקנאה, אך לא יכבו אותה או ינתבו אותה לאש חמה ומועילה. ועוד דבר שחשוב להבין, בסופה של ההתפתחות האנושית כולנו אחד, והאגואיזם והקנאה השלילית מעוורים אותנו מלהתקרב לשלמות, לחיים שלווים ומאושרים. כשהאגואיזם יתגבר ולא נוכל לסבול את היחסים הנוכחיים, אז נדרוש בעצמנו שינוי עצמי. אז, או בתקווה שנשכים קודם, נפתח את ספרי הקבלה ונלמד איך להתעלות על האגו האנושי, איך להפוך את הקנאה השלילית לחיובית, כזו שתריץ אותנו דווקא לתת ולהתחבר.
