נדרשת לנו סבלנות עושר החיים של עם ישראל יתחיל לזרום אחרי שנזכה לאהוב איש את אחיו כמו את עצמנו, ומכאן תקצר הדרך לאהבת ה', שהוא התגלמות שלמות האהבה. אז יהיה אפשר להגיד באמת שעם ישראל חי. אבל תיקון הלב מאהבה עצמית לאהבת ישראל הוא פנימי, עדין וחמקמק, ובדרך כלל גם מרגיש מיותר או לפחות בר דיחוי מול המציאות החיצונית שקופצת עלינו ברעש קרב. כדי לא לאבד את הראש תחת מטחי האבנים וממטרי הטילים, לא להתפעל מהצגות שנאת העולם כלפינו, לא להיסחף חס ושלום למלחמת אחים בינינו, עלינו להתאזר בסבלנות. להזכיר לעצמנו, שאחדות היא מטרתנו, ושלא נתבלבל: כל המקרים החיצוניים המאיימים תפקידם לקרב בינינו, לגדל אותנו להיות עם ישראל. ''בעל הסולם'', הרב יהודה אשלג, מצייר משל למלך, "שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה? נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבוא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילות להיכלו. וציווה אותם להטעות בעורמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המובילה להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אומנם, נידחו בעורמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו. וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומיררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה" ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות"). מידת הסבלנות חשובה לנו כל כך כי היא מאפשרת לנו לעמוד מול כל ניסיונות ההסתה וההדחה של "השומרים החרוצים", ולא לעזוב את המטרה. הסבלנות אינה סתם עיקשות שלא דורשת הפעלת השכל אלא כוח בלבד. הסבלנות מעידה דווקא על הבנה עמוקה של הדבר שבו האדם נלחם. ככל שנעמיק להיוודע מי אנחנו, מה ייעודנו בעולם ומה דורש מאיתנו הכוח העליון, כך יהיה לנו יותר אורך רוח וכושר סיבולת להתאחד ולנצח.
למויאל היו כמה בדיחות קרש מגזריות שרק דוסים מבינים. אם כן, האם הבחור עם הזקן הוא בכלל דתל''ש? או שעצרו את הצילום, הסבירו לו ב'חילונית' את ההומור, ואז צילמו אותו צוחק?
יש המון חילונים שמבינים בעולם היהדות גם אם הם לא דתלשי"ם, וחוץ מזה הבדיחות המגזריות לא היו כאלה קשות להבנה, לדוגמה גם אם הוא לא יודע בוודאות את כל הקורות חיים של יהושוע בין נון הוא עדיין יכול להבין שזו דמות תנכ"ית כל שהיא.
