נוסעים לאילת? סעו על פי חוק - עקיפה בקו הפרדה רצוף עלולה לגרום לתאונה קטלנית שוטרי אגף התנועה והיחידה האווירית פועלים בכביש הערבה במטרה אחת - להציל חיים!
מצוקת התקציב שקיימת לא רק במשטרה, אלא גם במשרד החינוך ובמשרד הבריאות, הביאה אותי להתנדבות במשטרת התנועה כבר יותר משמונה שנים. העבירות האלה הן בנפשנו ולכן אני מציע לך לשקול גם להתנדב ולסייע להציל חיים וגם להוריד את רמת הפשע בדרכים. מעבר לכך גם גובה הקנסות שחלקם מגוכחים, הולכים לעלות לאין שיעור בזמן הקרוב. לפחות בעניין אי חבישת קסדות של רוכבי דו-גלגלי - זה הולך לעלות מ 250 שקל ל 1,000 שקל. ואני מקווה שכמו שעליית הקנס על שימוש בסלולרי הפחית את כמות העבירות האלו, תביא את אותן תוצאות גם כאן.
@@effyalkabes2050 לרוב עוצרים על מהירות. מהירות לא גורמת לתאונות דרכים, זה פשוט הכי קל לאכיפה. מצוקת התקציב במשטרה רק הורידה שוטרים מהכבישים, וגרמה למשטרה להתעסק יותר בעבריינים אמיתיים, אונס רצח וכו' (לצערי עדיין לא מתעסקים עם גניבות).
רוצה רק להזכיר לך שבכל ארה''ב מהירות המקסימום של 55 מייל לשעה (שזה שווה ערך ל 88 קמ''ש) זה המצב. שם כנראה ערך חיי אדם בעיני הנהגים גבוה יותר. ואם זה לא מספיק: הרקורד של הנהג בעניין תאונות גם משפיע על גובה הביטוח שהוא ישלם בשנים שאחרי התאונה - וללא קשר אם תבע את חב' הביטוח או לא. הכל ע''פ מאגרי המידע במשטרה.
זה לא להטריד אזרחים. הכביש הזה הוא כביש מסכן חיים, והוא הכביש הביתי שלי. אני גרה בערבה. כל שבוע כמעט יש תאונה על הכביש הזה, ורובן קטלניות. אני בכל נסיעה, גם של עשר דקות, מוצאת את עצמי בשוליים לפחות פעמיים בגלל אדיוט שלא הסתכל ויצא לעקיפה שאני מולו, ואם לא ארד לשוליים, אהרג מתאונה חזיתית.
כרגיל במדינת ישראל, האזרחים משלמים על הכשלונות הסדרתיים של המדינה. אף אחד לא שואל למה לכל הרוחות יש כביש חד מסלולי לכל כיוון בדרך לאילת ולא כביש מהיר מודרני... קנסות ושיטור יתר הם הפיתרון האוטומטי
שירחיבו את הכביש הארור הזה כבר. הכי קל לבוא ולחפש את הנהגים (שגם הם לפעמים חיות אדם). זה סיוט לנסוע בכביש כזה נסיעה כה ארוכה. מהירות של 90-100 קמ״ש זה ביזיון בקטע כביש כזה. נ.ב. כל הכבוד למשטרת ישראל, ושמקבלי ההחלטות שם למעלה ילכו לעזאזל.
לא הבנתי, אם התחלתי לעקוף במקווקו, ואני באמצע עקיפה ואז יש קו רצוף.. אז לתקוע ברקס של החיים ולחזור ימינה.. זה לא יותר מסכן חיים?.. צריך להפעיל שיקול דעת. וז בדיוק כמו עם אופניים חשמליים תוקעים דוחות על כל פיפס במקום לדאוג לתשתיות לפחות בצירים ראשיים.
ממתי בדיוק לסכן נהגים אחרים על הכביש ע"י נסיעה מסוכנת ובלתי-חוקית זה שטויות? מסכים איתך שצריך לסלול עוד נתיב אבל להציל חיי אדם ע"י קניסה זה רחוק מלהיות שטויות.
כל הכבוד! זה כביש כל כך מסוכן וכל כך קשה לנהיגה מבחינה בטיחותית. זה כביש מפחיד שמצריך אכיפה מוגברת מאוד. כל הכבוד למשטרה שאוכפת את החוק בכביש הזה ומרחיקה נהגים מסוכנים מהכביש
@@user-cp1pm9vx5r משאית יכולה להגיע 90 מקסימום 89 אחוז משאיות בכביש הם של חברות עם הגבלה מהירות קיימים משאיות בעלות פרטית שמה אז מתחילה הבעיה נהגים מבטלים 140 שקל את הגבלה משאית 560 כוח טסה לך 140 קל
@@user-fd6iq3fz8h איזו עבודת קודש? בשביל להזהיר את הנהגים שנוסעים כמו משוגעים ומסכנים את המשפחה שלי? את החברים שלי? כדי להזהיר את הנהגים האלו מתי לנסוע יותר לאט? מתי לא לעשות עקיפות בלי שדה ראייה?
כשפוגעים בנו, זה כואב נורא. מתי יש מקום לסליחה? מהי בכלל סליחה? איזה שדרוג אפשר לעשות לטבע הפנימי שלך, כך שאיש לא יוכל לפגוע בך? הטבע של האדם הוא רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו בכל מיני דברים שנראים לו טוב. אנו רוצים ליהנות בעיקר מאוכל, ממין, ממשפחה, מכסף, מכבוד, משליטה ומידע, מכל מיני דברים, בשילובים כאלה ואחרים. כל הזמן אנחנו עובדים כדי למלא את הרצונות שלנו, ועושים חשבון כמה כוחות כדאי להשקיע במשהו מסוים בהתאם להנאה הצפויה. לצורך המחשה, נגיד שאנחנו רוצים לקנות איזו חליפה יפה לקראת אירוע חגיגי במיוחד. השקענו את הסכום הגבוה שהיא עלתה, שווה ערך לכמעט שבוע עבודה, ובהתרגשות רבה קנינו אותה. מגיע היום המיוחל, אנחנו לובשים את החליפה החדשה, מסתובבים בין כולם עם חיוך מאוזן לאוזן. אנשים אומרים: 'וואו, איזו חליפה מדהימה'. החזה מתנפח מגאווה. ופתאום, מישהו זורק איזו יציאה מול כולם, 'וואלה מה נהיה איתך, איזו חליפה מוזרה לבשת? מה זה, פורים היום?'. ומאותו אותו רגע, המציאות השתנתה. כולם מצחקקים, ואנחנו מתמלאים בושה. בהמשך הערב, שוב אנחנו נתקלים באותו אדם, והוא אומר לנו בשקט: 'סליחה אם קודם אמרתי משהו לא במקום'. מיד אנחנו מגיבים בביטול: 'מה פתאום, שטויות, הכול בסדר, מה קרה לך...'. האם בבקשת סליחה כזו יש בכדי לפצות על הפגיעה שנוצרה? ודאי שלא. לכן אנחנו לא מקבלים אותה. סליחה של ממש הייתה צריכה להיות כזו שתפצה אותי על הסכום הגדול שהשקעתי בקניית החליפה, על כל הציפיות שהיו לי לקבל מחמאות, כבוד והערכה, תקוות שהתחלפו בזלזול, לעג ובושה. על כל הדברים שהצטברו אצלי, דרוש לי פיצוי הולם. הפיצוי יכול להגיע דרך נקמה, כמו שבדרך כלל קורה, או לחילופין דרך זה שאותו אדם יגיע אליי עם התנצלות מעומק הלב, ישכנע אותי בכך שהוא מבין כמה נזק הוא גרם לי, איזה עלבון נורא, יאמר שרע לו מזה כל כך עד שהוא רוצה להוסיף להתנצלותו גם צ'ק שמן, משהו שיכסה קנייה של עשר חליפות אחרות, לצורך הדוגמה. במקרה כזה, אם ארגיש שהתנצלותו היא אכן כנה וגם הצ'ק ייראה לי מספיק מכובד, או אז אהיה מוכן לסלוח, למחוק את המקרה כאילו לא היה. באופן עקרוני, כגודל המכה כך גודל הפיצוי שיוכל לכסות אותה. סליחה, נקמה, פגיעה, עלבון, השקעה, כל אלה הם דברים שנמדדים ביחס לרצון האגואיסטי שלי ליהנות. בלבד. כאשר האגו עדיין מרגיש פגוע ודורש נקמה, זה אומר שמקום הפגיעה לא התמלא בפיצוי מספק. הבור שנפער בתוך הלב עדיין פתוח, ולכן איננו יכולים באמת לסלוח. עד כאן ניתחנו תופעות שכולנו מכירים, ועתה נתקדם. מתישהו, באמצע החיים, יכולה לבצבץ באדם הרגשה שכל סגנון ההתנהלות הזה של פגיעות ונקמות, של מרדפים אחרי הנאות שבסוף תמיד חומקות, של תקוות לכבוד ואכזבות, מאבקים על שליטה ומלחמות - מתיש אותו. הורס לו את הבריאות, את מערכות היחסים, את כל החיים. 'מה אני מרוויח מכל זה', הוא מתחיל לשאול את עצמו, 'בשביל זה כדאי לחיות? זה הייעוד שלי, זה כל מה שיש לי לעשות?'. התעוררות השאלות הפנימיות הללו מביאה את האדם אל שיטה להתפתחות פנימית, שיטה להתעלות מעל מגבלות הטבע האגואיסטי. השיטה הזו מלמדת שהמטרה הגדולה של קיומנו עלי אדמות, היא לגלות את כוח הטבע הכללי. תכונתו היא השפעה טובה, כלומר אהבה ונתינה, ומגלים אותו על ידי רכישת תכונה דומה. הגילוי הזה מוגדר כרוחני, כי הוא מעלה את האדם לדרגת קיום עליונה, נצחית ושלמה. איך זה קורה? בגדול, על ידי פיתוח קשרי אהבה במסגרת קבוצתית קטנה שמשמשת לנו כמעבדה, אנחנו משלימים זה את זה בצורה שאליה אף אחד לא יוכל להגיע לבדו. לומדים להתחבר זה לזה בהרמוניה, כמו איברים שונים בגוף אחד. פגיעה, פיצוי, נקמה, סליחה, כל המשחקים האלה מאבדים מחשיבותם כי אנחנו מבינים שהמאבק שלנו הוא לא האחד בשני, אלא כולנו יחד מול הטבע האגואיסטי. בתהליך ההתפתחות המשותף, אם אני קולט שפגעתי במישהו, אני ניגש אליו ישירות ומבקש להשלים את שקלקלתי מולו. להתקרב אליו, להתחבר איתו, לעשות הכול כדי שבינינו ישרה שוב כוח האהבה. ואם מישהו פגע בי, אני מזכיר לעצמי שזה לא הוא אשם, אלא האגו, ומשתדל לעזור לו להתעלות ממנו. בדרך זו, אנחנו מתקרבים בהדרגה למצב שהעולם שלנו הופך למקום שכיף לחיות בו. עם הדדיות, תמיכה וביטחון, עם כוח עליון.
בכל העולם הכבישים הם 2 מסלולים לכל כיוון. ממשלת ישראל הפושעת האמיתית לא סוללים כבישים ראויים לנסיעה בטוחה. תקחו מיליארד שקל ממערכת הביטחון ולהעביר למשרד התחבורה כדי לסלול כבישים ראויים לנסיעה בטוחה.
לא מצליח להבין ואני לא חושב שאני טיפש ,מה אשמה לאדם שיצא במקווקו ולהספיק לחזור ,מה הוא מחשב למה מקוקווים קטעים קטני אם אין מה לעשות בהם,אם תסע מהר כדי להספיק לחזור =עברת מהירות.ואם תסע לאט לא תספיק בקיצור ברוך הבא לחלם
חבריי כחולי המדים היקרים קודם כל שהממשלה תדאג למשילות בנגב ובערבה שנוכל לנסוע לאילת ושהבעיה שלנו תחזור להיות עבירות התנועה המסוכנות…( שוטר תנועה לשעבר)🫡🫡🇮🇱🙏👏🏽👏🏽
הלואי שאלה יהיו הצרות שלנו, עקיפה שהסתיימה בקו רצוף. נו באמת. לא מזלזל בכלל וברור שאנשים מתים מזה אבל זה ממש התעלמות מהפשיעה הבדואית. עם פשיעה בדואית כל כך גדולה עדיף כבר שלא הייתם מפרסמים שאתם נותנים דוחות על דברים כל כך פעוטים יחסית
אולי פה לא מראים את הסכנות בכביש 90. אני גרה על הכביש הזה בערבה, ובכל נסיעה הכי קטנה, גם של 10 דקות, אני יורדת לשוליים לפחות פעמיים. ואם לא ארד, אמות. תהיה תאונה חזיתית. העניין של הפשיעה הבדואית הוא חמור וחשוב גם כן, אבל בבקשה אל תזלזל.
אם לא נכליל ילדים, אנשים מבוגרים בפנסיה וחיילים יש בערך 5 מיליון אזרחים שמשלמים בממוצע 1500 מס כול חודש מהמשכורת, יותר מ750 מילארד נכנס לקופת המדינה. ובמקום לפתור את בעיית עומס התנועה ולהוסיף נתיב, לפחות בחלק מהכביש, אתם מעדיפים לשלם משכורות לפקחים ולהדביק כנסות (אומנם הם קיבלו מה שמגיע להם ובמידה היה עוד נתיב זה לא היה קורה)
