הרב דיבר על הטוב והמעלה של חוסר ההסתרה והשלמה עם מומי האישיות. אבל אין סכנה בכך שנשלים עם מומינו? כשאנחנו מגדירים את עצמנו שככה אנחנו, אנחנו יכולים לכפות עלינו פרדיגמה על עצמנו שאינה נכונה. אדם שיחליט שזהו- הוא נכה, יכול להיות שבגלל החלטה זו הוא יפספס ניתוח שיקדם מאוד את מצבו..
אני מאמין שהוא התכוון לדעת ולא להתעלם מהמומים, אלא לדעת להתקדם הלאה גם עם המומים ואולי אפילו לרפא אותם או להצליח דווקא עמהם. כמדומני גם קראתי שהרב קוק אומר משהו בסגנון (אני חושב על מידת הענווה/גאווה), יש מום וזה לא טוב להסתיר אותו, אלא להכיל אותו ולדעת עליו, אם אפשר טוב גם לקחת אותו ולהשתמש בו לעבודת ה'.
