היי אלכס, קודם כל רציתי להגיד שאהבתי את התוכן שלך במשך המון זמן, גם אני כמוך תלמיד של ספיר זיסמן ועמוק בתוך עולם ההתפתחות האישית. אני רוצה להגיב על מה שאמרת לבן אדם שכתב לך שהוא לא רוצה לחיות יותר, ולהסביר לך למה זה פוגעני, בתור מתמודד נפש, כי אני בטוח שהכוונה שלך הייתה טובה לעזור לו, והתגובה שלך הייתה כנראה מבורות, אשמח שתקשיב לי גם אם לא תסכים בהכרח. אין ספק שלגישה של בן אדם יש הרבה השפעה על החיים. עם זאת, אתה צריך להבין, כשאתה אומר לבן אדם עם דיכאון ונטיות אובדניות פשוט לשנות גישה, זה כמו להגיד לבן אדם נכה פשוט לקום מהכיסא שלו. כמו שסיפרת שאתה הייתה נכה/ חולה, זה אותו דבר. זה לא משהו שהוא אפשרי, זו מחלה ומוגבלות לכל דבר, פשוט נפשית ולא נראית לעין. כשאתה אומר לו שאף אחד לא ירצה להסתובב איתו בגלל האתגרים הנפשיים שלו, אתה אומר לו שהוא לא מספיק טוב ולא ראוי לאהבה, בגלל דברים שהם לא בשליטתו. עכשיו, אני יודע שאתה חושב שזה כן בשליטתו, ואני חד משמעית חושב גם שנסיבות החיים שלנו הן לא מה שיקבעו את הגורל שלנו אלא מה שנעשה איתם. אבל תרבות ההתפתחות האישית בעצם שמה את כל האחריות על האינדיבידואל. לא מצליח להיות פרודקטיבי? תלמד לנהל את הזמן! לא מצליח לפעול? אתה עצלן! אני מציע גישה חדשה של הסתכלות- ישנן מערכות דיכוי בחברה שלנו שפוגעות בכולנו בצורה קולקטיבית. לא הכל הוא אשמתינו הבלעדית. יכול להיות שתראה את זה כחוסר לקיחת אחריות על חיינו או כהתקרבנות, אבל זה משהו שהוא משחרר, ודווקא מאפשר כן לקחת אחריות לפעול נגד המערכות האלה. בן אדם מדוכא לא בחר להיות בדיכאון. כשאתה אומר לבן אדם שאם הוא באמת לא היה רוצה לחיות הוא כבר היה עושה עם זה משהו, ואם הוא עדיין חי הוא כנראה נואש לתשומת לב- זה מזעזע. כי הבן אדם לא מסוגל להיות שמח כפי שהצעת לו, הוא זקוק לעזרה מקצועית בשביל זה ולעבור תהליך. אז מה הוא אמור לעשות? פשוט להתאבד? הוא פונה אליך לעזרה וזועק כי אין לו משהו אחר לעשות. אז כן, תקרא לזה חיפוש תשומת לב. לפעמים כל מה שבן אדם צריך זה תשומת לב ןשיתייחסו אליו ולצרכיפ שלו. אין בזה משהו רע. למה הוא צריך להגיע לנקודת קיצון של ניסיון התאבדות כדי כביכול להוכיח כמה קשה לו? למה לא פשוט למנןע את זה מראש? להציע עזרה מקצועית? גם ככה אנשים עם דיכאון ונטיות אובדניות מלקים את עצמם שהם סתם ממציאים בשביל תשומת לב, ובדיוק בגלל אמירות כאלה הם מרגישים לא נעים לבקש עזרה. יכול להיות שהם לא רוצים למות, אלא פשוט לחיות יותר טוב. ולמדו שאם לא זועקים לתשומת לב בצורה הזאת, לא מתייחסים למצוקה שלהם ברצינות. וחבל שזה ככה. אתה תמיד מדבר על כמה שאיזור הנוחות זה איזור הנכות, כאילו נכות זה משהו רע. נכות זה חלק מבן אדם וחלק ממי שהוא, והסיבה היחידה שבני אדם הם נכים היא שהחברה לא מונגשת לצרכים שלהם. אם לכולם היו כנפיים חוץ ממך, אתה לא היית מוגבל. אבל אם היו מתחילים לפתוח עסקים ומסעדות בשמיים, זו כבר הייתה מוגבלות. מבין את ההבדל?
