אישה אוהבת איש. אבל, יש לו מישהי אחרת. יש ביניהם היסטוריה. פעם, היו להם "ימי תום" משותפים, אהבה שהיה בה מקום לבקש ממנו "תשובה מושלמת"- אולי חתונה? אולי ביקשה ממנו שיאהב אותה כפי שהיא אוהבת אותו?, ואז הוא עזב אותה. אבל האהבה שלה אותו לא עזבה אותה. והיא מחכה. מחכה ואוהבת כבר שנים. ובדבריה היא פונה לאהובתו החדשה של אהובה הנצחי (זאת שהולכת לראות אותו בביתו). והיא שולחת לו מסרי-אהבה דרכה (זה הכי קרוב אליו שהיא יכולה להגיע...) קשה לדמיין אהבה כל כך חזקה לאדם שכבר הפסיק לאהוב בחזרה. עד כדי כך שהיא נשארת לחכות לו גם כשהיא יודעת שכבר אין סיכוי שיחזור. מצפה בייסורים. אבל לפני שאתה מתחיל לרחם עליה היא מצהירה שלא, אין לה רחמים (על עצמה), ואין חרטות, ואם להיות כנה, אז גם שום תקוות לעצמה (ברור לה שהבחור כבר לא ישוב, יש לו מישהי אחרת שתתן לו אהבה, וכנראה גם תקבל ממנו אהבה חזרה). ובכל זאת עם כמה שהיא עייפה מלכסות ומלרדוף (אחר אהבתה הבלתי מושגת), אם היא צריכה לבחור בין שתי הברירות- האחת לוותר (ולאפשר לסיפור האהבה ביניהם לחדול), והאחרת לשלם (את המחיר הכבד שהיא משלמת בהקפאת חייה) ברור לה שהיא תשלם עד הסוף. ככה היא אוהבת אותו. מפליא שלפעמים אהבה חד צדדית יכולה להיות מספיק חזקה כדי להמשיך ולהתקיים בפני עצמה, ולמלא את חייו של האוהב. שכן אם היא תפסיק לחכות, תחדל האהבה לעד מקיומה, ויחד עמה אותה מתיקות של ימי התום. ולזה היא לא מוכנה. היא בוחרת, בעוז ובעוצמה, ללא חרטות ורחמים עצמיים, בהיאחזות עיקשת בעבר, אפילו כשהוא עולה לה באבדן התקוות.
