משעמם לי בחיים אז אני אכתוב בכל סרטון בערוץ שלם שאנשים יאכלו רק כשר כי אני בטוח שמי שעמד לדפוק עכשיו צ׳יזבורגר וראה את התגובות שלי חושב לעצמו "וואלה הוא צודק"- קובי ד.
אז למה לא אוגנדה באמת? העצים והכבישים, בתי העסק והחופים, השוטרים והמורים - הכול כאן בעברית. החיים בישראל כל כך מובנים לנו עד שלפעמים אנחנו שוכחים את הייחודיות של המקום. יש לא מעט ישראלים שכבר מארגנים ויזה ושוקלים לעזוב: למה לא אירופה, אמריקה או אפריקה אם שם יכול להיות לנו יותר טוב? אבל כאן זה בית, כאן זו האדמה שלנו ויש לה שורש רוחני מובהק. הראשון שכיוון דווקא לארץ ישראל היה אברהם אבינו. היו לו 360 מעלות תבל לבחירה, הוא היה יכול לנדוד עימנו מבבל מזרחה לאזור הודו-סין, צפונה לרוסיה, או דרומה לאפריקה וסעודיה, אבל מתוך הבנה עמוקה של הטבע הוא בחר בארץ כנען - ארץ ישראל של היום. בחסות אברהם נעשינו לעם. מי בכלל היינו אז בבבל העתיקה? לא אנשים מיוחדים, עדיין לא יהודים אפילו, אלא מקבץ מפה ומקבץ משם, קבוצה שהרעיון של אברהם התקבל על ליבה והיא נהרה אחריו. הרעיון היה להקים אומה רוחנית שהבסיס האידיאולוגי המשותף שלה הוא אחדות מעל פילוג. לייסד עם שבו כל אחד עולה למעלה מהאגו שלו, יוצא מעצמו וחי את החיים במחשבה להיטיב לזולת. אברהם ידע שבכל מקום אחר מחוץ לארץ כנען לא תהיה התאמה בין העם והאדמה, בין השורש הרוחני לענף הגשמי ושום מקום אחר לא ייתן לנו את הכוח הדרוש למימוש המטרה הרוחנית שלנו. אולי זה נשמע מיסטי, אבל אפשר לראות שבכל מקום על פני כדור הארץ אנשים מקבלים את צורתם ואופיים בהתאם למקום מושבם. אדם שחי במקום מסוים מקבל מהקרקע ומהסביבה כוחות שמעצבים את אופיו, תכונותיו וגישתו לחיים. בחבל הארץ הזה שאנחנו חיים בו יש כוח רוחני מיוחד שאברהם ידע עליו והשאר הרגישו אותו בתת המודע שלהם. לאבות הציונות שלנו הציעו את אוגנדה ואת מדגסקר - מקומות יפהפיים בעלי פוטנציאל להקים בהן מדינת שפע בלי שמישהו יבוא וירצה להזיז אותנו משם. הם שקלו את האפשרות להקים במקומות אלה את המדינה היהודית אבל לאחר מחשבה רבה החליטו להתיישב על אדמת ישראל - שממנה להבדיל מנסים להזיז אותנו ללא לאות כאילו היא לא עשויה מחול אלא מזהב. כשעדיין גרתי ברוסיה גם בי עברה מחשבה לפעמים: למה הוקמה מדינת היהודים דווקא בישראל אם כל כך קשה שם? הרי אם הייתה מדינה ליהודים במקום אחר, מן הסתם הייתי מהגר אליה, פשוט רציתי כבר לצאת משליטת הגויים. אבל מאז שעליתי ארצה אני משוכנע לגמרי: לא יכולה להיות מדינה אחרת ליהודים אלא בארץ ישראל בלבד. להתקיים כעם ישראל פירושו להתחבר "כאיש אחד בלב אחד", כמו שחלם אברהם אבינו. אחרת אנחנו סתם קהילה שחיה יחד בשכונה אחת. קיבוץ גלויות זמני שכל אחד מביא איתו את הגלות שלו וחי איתה כאן. ואם כך אז שוב נשאל למה לא באוגנדה? כי באוגנדה לא נקבל את הכוח להיות עם, לקיים את המטרה ההיסטורית שלנו, להתחבר מעל לאגו שלנו ולתת לעולם דוגמה איך צריכה להיראות האנושות בשלב ההתפתחות הבא שלה. ולא שכאן הכול מושלם. מדינת ישראל חייבת לעודד כל אדם להתייחס לכל בני האומה כאל בני משפחתו האהובים. חינוך כזה יוביל אותנו לתכלית האמיתית שלנו כפי שלימד אברהם, ואז נראה איך למרות ההבדלים בינינו כל אדם נותן לאחיו את כל עוצמת האהבה וממנה מתפרצת שמחה אדירה. שונים אך מאוחדים, את זה נמצא בישראל ולא באף מדינה אחרת.
כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'? המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה. תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן. מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס. מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו. לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על. אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה. בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן. כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל? גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת. יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.
