להקת הגבעטרון הוקמה לקראת סוף שנת 1948, עם קום המדינה, מורכבת מבני קיבוץ גבע, ומכך שמה: "גבע" בשילוב סיומת שמה של להקת הפלמ"ח הפופולארית באותם ימים -- הצ'יזבטרון. עם השנים התחלפו חבריה והלהקה פעילה ומופיעה עד היום -- 2013, כאשר חבריה בני קיבוץ גבע ובני קיבוצים אחרים. לאורך כל השנים מזוהה הגבעטרון עם חיי ותרבות הקיבוץ הארצישראלי. הגבעטרון נחשבת ללהקה הפופולארית ביותר והמובילה בתחום להקות הזמר, ואף זכתה ב-2007 בפרס ישראל עבור מפעל חיים בתחום התרבות הישראלית -- הפרס היוקרתי ביותר במדינה.
יצירת מופת של מילים, לחן וביצוע. עונג צרוף, נכס צאן ברזל המעלה זכרונות ילדות נפלאים, וגם, שני צדדים למטבע, ומהצד השני, זהו שיר מאד רוסי, לחן, לבוש, גם הפנים של השרים. מה להם ולמקום הזה, האם הם "נטע זר"? האם הם דומים לאותם כובשים הסטוריים כדוגמת ההולנדים באפריקה, האירופים ביבשת אמריקה ועוד? בהחלט כן, כי כך הם נראים מנקודת מבטם של ילידי הארץ, אותם השרים הנלהבים גרשו מכאן לכל עבר. אולי לא חברי הגבעטרון ספציפית עסקו בגירוש - אולי, אבל סמבולית - בהחלט.
הגבעטרון מילים: ואסילי אלפרוב לחן: ג'. פונומרנקו תרגום: יורם טהרלב קיים ביצוע נוסף לשיר זה ואם יבוא היום ואם יבוא היום ונגלה פתאום הכל היה חלום מה שהיה היה היה כל כך יפה למי איכפת בכלל מה שיהיה? אולי הכל יהיה הרבה יותר יפה אין מה לדאוג עכשיו מה יהיה. ואם היום הבא אפור הוא וקשה, ולא יהיה ברור כיצד יוצאים מזה. מה שהיה... ואם מחר כשהאופק יתבהר, אנחנו לא נהיה כבר צעירים יותר מה שהיה... על הספסל נשבה עם שיער שיבה, נשאלה: מה יהיה עם כל האהבה? מה שהיה... הנה הקיץ תם, הנה החורף בא, האם שוב נפגשה באביב הבא? מה שהיה
אז באחו, שמה נחו, מרבדי מרגניות. שמש חמד, מנחמת, כמו ידי רקדניות. שובל קשת, כתם דשא, ושמחת הסנוניות, וצחוקך החם בשתי גומות ביישניות לא השמש, פיזרה זהב בשערך, לא השמש, עיטרה עינך בצבע ים מבטי הוא, כי שילחתהו, כי שילחתהו לשם. לו מיהרתי, ואמרתי, "הנלך אל הנהר? שם בשניים, בשמים, נגלה את המחר". אך שתקתי, והסמקתי, לא גיליתי לך דבר, וצחוקך החם כמו קיץ בליבי עבר. לא השמש, פיזרה זהב בשערך... ונשקת לי, ואמרת לי, "הן מחר יבוא הסתיו". כבר שלכת, את הולכת ואני עוד מאוהב, אז באחו, שמה נחו, פעם נעורי זהב, וצחוקך החם לשם מושכני גם עכשיו. לא השמש, פיזרה זהב בשערך
I carry with me the sorrow of silence, the silent landscape that we burned out of fear, Didn't you say to me: "The city is so empty" Didn't you say to me: "Let's shut up a little together" אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה, אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד, הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה" הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".
איזה בושה ואיזה ביזיון , ארץ אבותינו המזרחית מהמזרח התיכון הפכה לארץ גויים מאשכנז עם צלילים של גויים וללא קשר למזרח התיכון , אבותינו מהתנך היו מתביישים לשמוע את הזבל הצרוף הזה פשוט גועל נפש!
מילים: יצחק קינן לחן: חיים אגמון ים השיבולים שמסביב על גליו לשוט יצא הרוח. אלף חיוכים אלי שלח האביב, שמש חביבה יצאה לשוח. על המיתרים המפיקים צלילי זהב, הם המזמרים אל מול התכלת, אלף מלאכים השרים שלום לסתיו. נושקים ומלטפים פצעי שלכת. לה לה לה... גם האהבות באור נפלא, שוב פורחות כולן בשדות הזמר, אלף לבבות שלוחים אלייך, ילדה זר שירים קטף לך משורר. יש אומרים: "נפלא הוא ריחן של אהבות". יש אומרים: "אורן הוא ים של זיו". אלף ציפורים לקולך שיר מזמרות, יפית כה ילדתי מן האביב. לה לה לה...
עד מי הפלג, עד פסגות הרי השלג, עד שיאיר כוכב אחד מאלף, עד שניגע בקרן שמש. כתם עוד כתם קו במרחבי הקסם שם שירה עוברת שכם שכם בין שבלים בשדות הלחם. רוח על עשב חלומות ישא הקצב אל הזריחות וזהב שקיעות עת ערב רב משא רבה הדרך. דרך נפתלת אל האופק אל התכלת מי לא יכרע מי לא יחדל מלכת מי שיגע בקצה הקשת. עד מי הפלג...
