האם חכמי התלמוד האמינו באגדות שהם יצרו
הרצאה ביד יצחק בן צבי. קפה דעת. ירושלים
סוגה ספרותית, לפיה מחברי הסיפורים במקרא ומחברי המדרשים במשנה ובתלמוד סיפרו אגדות כמו שהיום אנו כותבים רומנים ומחזות, יוצרים סרטי אימה בדיוניים וסרטי פעולה נוטפי דם, או כותבים ספרי ילדים בהם חיות מדברות ביניהן או משוחחות עם בני אדם. ככל שהסיפור מתרחק מן הֵריַאלָיה הוא מפעיל את דמיון הקורא. ההפרזה, הנס, הפלא והשגב, מעניינים יותר מן הבנאליה של המציאות. כיוון שחכמי התלמוד לא קראו ספרות מחוץ לסיפורי המקרא, הם המציאו דמויות של גיבורי־על שהמרכיב הפלאי והמאגי באישיותם יכול להלהיב את דמיונו של קהל השומעים. חשוב מכול לספר סיפור מרתק. ההקצנה, המופלא והקסם הופכים לכלי בידי מספרי הסיפורים. חכמי התלמוד חזרו בהתמדה על ההצהרה: "אין למדים מן האגדות" (ירושלמי פאה ב, ו). על פי עיקרון זה, "הדרשן לא אוסר ולא מתיר, לא מטמא ולא מטהר" (ירושלמי הוריות ג, ה). חז"ל אימצו את העיקרון שאין משיבים על הדרש ואין מקשים על הדרש. הם לא נבהלו מסתירות פנימיות באגדות, ויצרו ללא פקפוק מעשיות מוזרות, רחוקות מן המציאות. ליוצרי האגדות ניתן חופש אמנותי מוחלט כדי לבטא אמירות נועזות, ככל העולה על רוחם. חכמי ארץ ישראל לא סמכו על חוש ההומור של הבבלים, ולא על הבנתם ברטוריקה ובאמנות הסיפור. דוגמה לאמונה עממית שביכולתה לשרוד למשך זמן רב והעברתה מפה לאוזן קשורה לחידת סיפור חתן דמים. ספר שמות מודיע באופן מפתיע שיהוה ביקש להרוג את משה במדבר, אחרי שהטיל עליו ללכת אל מלך מצרים. כדי להסיר את רוע הגזרה ביצעה ציפורה אקט מאגי של חיתוך עורלה, של בנה ולא של בעלה, והסכנה חלפה. התלמוד פתר את התעלומה: השד התוקף את היוצאים לדרך בולע את הנתקף מראשו עד לאיבר מינו. ותיקח ציפורה צור ותכרות את עורלת בנה ויֶרף ממנו" (נדרים לא, עב; לב, עא). מדרש נוסף ויהי בדרך במלון שלח הקדוש ברוך הוא את אוריאל ונדמה לו לנחש, והיה בולע את משה מראשו ועד בריתו. מיד הרגישה שזה בשביל המילה ונטלה צור ומלה אותו
לקבלת עדכונים נא להצטרף כמנוי
/ @yigalbinnun
/ @yigalbinnun
23 фев 2024
