מדהים אותי איך כל האנשים הצרי מחשבה התנקזו ל24 תגובות חסרות טעם ותוכן על אלוהים, התורה, ביבי והימין והשמאל, מה הפאקינג קשר כוסאמו הרצאת מבוא נחמדה מאוד!!
להיות ירושלים השבוע אנחנו חוגגים את איחוד ירושלים, עיר הבירה של העולם, עיר שלם, עיר שלום. יותר מהכול אנחנו צריכים לגעת במילים היפות האלה הקשורות בה ולהרגיש אותן מבפנים. לחיות אותן. ירושלים היא עיר מיוחדת, שבעצמה לא נמצאת עכשיו בדרגה הרוחנית שהיא קרויה על שמה, וגם אנחנו לא מתייחסים אליה ככזו. בינתיים היא מין סמל עבורנו, משחק קטן, אבל לעתיד לבוא, אם נעלה את עצמנו כאומה לדרגה המותאמת למושג ירושלים, אז נרגיש שזו לא העיר עצמה, המקום הבנוי אבן בהרי יהודה, אלא סמל השלמות, מרכז האחדות והרוח של העולם. לבנות את העיר זו לא בעיה גם אם נדרשת לכך עבודת כפיים ויגיעה. המשימה הגדולה היא להיבנות. לבנות את האדם שידע מהי עיר שלמה, איזו היא יראה שלמה. עבודה גדולה מונחת לפנינו. מאז חזרנו לארץ ישראל ולירושלים הבירה, אנחנו חיים כאן בלי להיות מודעים למהות המקום בו אנחנו נמצאים ומה נדרש מאיתנו כלפיו. זו בעיה. כל המתחים והטרור שמשתוללים בעיר, כולם נובעים מחוסר עבודה שלנו היהודים, שלא מוכנים לקרב את עצמנו לאחדות ושלום בינינו, למושג ירושלים הרוחנית, הקדושה. יש לנו הכנה רבה לעשות כדי לזכות בעיר הזאת. להיות מוכנים לחיבור הלבבות, להתחדשות הקשרים בינינו, מתוך לימוד והבנה מי אנחנו עם ישראל. ההכנה הזו לחיבור בינינו תכוון אותנו לחגיגה האמיתית של ירושלים וארץ ישראל כולה.
חכמה עילאית ברכבת תחתית בינואר 2007 עמד כַּנָּר רחוב בכובע בייסבול לראשו בתחנת הרכבת התחתית הסואנת של וושינגטון וניגן במשך קרוב לשעה יצירות מופת של יוהאן סבסטיאן באך. בפרק הזמן הזה חלפו על פניו מעל אלף אנשים ורובם לא שמו לב אליו בכלל. עשרים ושבעה מהם זרקו לו מטבע והמשיכו בדרכם, שבעה נעצרו להקשיב לרגע לנגינה ורק אחד בלבד זיהה אותו. המנגן היה ג'ושוע בל, אחד הכנרים המפורסמים בעולם, מוזיקאי מחונן ומבוקש שממלא אולמות גדולים בקהל המשתוקק לשומעו הרוכש כרטיסים זמן רב מראש. בל נענה לניסוי חברתי שהציע עיתונאי מעיתון "וושינגטון פוסט": לבדוק האם הציבור יבחין באיכותו הנדירה של "נגן הרחוב". אני לא חושב שהמסקנות מהמחקר יכולות להיות כפשוטן. לרוב הקהל יודע להבחין בנגינה משובחת אם היא נשמעת בתנאים מתאימים. הרי אנחנו יודעים מהי הרכבת התחתית. אף אחד לא נכנס אליה באותו האופן שבו הוא נכנס לאולם קונצרטים כשהוא מוכן ומכוון לשמוע מוזיקה שמימית. אנשים עוברים בתחנה בדרכם מנקודה א' לב', הם ממהרים, הם טרודים, הם שקועים במטלות שעליהם לבצע, ככה שגם אם נשמעת באוזניהם הרמוניה מושלמת, הם לא פנויים לשמוע אותה, לא יכולים לתת לה להלום בהם, להשתלט על החושים ולרומם אותם לעולמות אחרים. אותו הדבר אפשר להגיד על שאר האומנויות והחכמות הקיימות בעולם: כדי לקלוט אותן דרושים תנאים פנימיים מיוחדים וסביבה שמגיעה מוכנה לזה. כך גם לגבי חכמת הקבלה: היא עומדת בטבורו של עולם אלפיים שנה, הרבה לפני שהתפרסמו בו שאר הדתות, האמונות והזרמים השונים. אך מעטים אלה שנעצרו להקשיב מה יש לה להציע. חכמת הקבלה נגישה לכולם כמו אותה מנגינה בתחנה התחתית. כל אחד יכול לעצור, לאפשר לה לשטוף את המחשבה, לרומם את הלב, עד שיחוש מי הוא באמת ומהו העולם הזה, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. ובכל זאת מעטים הם העוצרים, מזהים אותה כחכמת האמת, זו שיש בה תשובה לכל שאלה שניקרה אי-פעם בראשו של אדם מיום שבא לעולם. כמו ברכבת התחתית, הבעיה היא לא בפשטות שבה החכמה מציגה את הידע האצור בה, אלא בכך שלאנשים אין את התנאים המתאימים כדי לעצור ולהתרשם ממנה. ראשם של העוברים ושבים בעולמנו טרוד בשאלות כמו: מה לאכול בצוהריים? מה יהיה עם הילדים? מאיפה לקחת כסף לחופשה הבאה? מה יהיה עם הגשם או החמסין, מה יהיה עם העולם? והארץ שלנו הקטנה והמסכנה, מה יהיה איתה? לכן עם כל ההשתדלות לפרסם את חכמת הקבלה ולמרות השייכות הישירה שלה לעם ישראל והתשובות המדויקות שהיא נותנת לשאלת קיומנו כאן, אני לא חושב שהרבה אנשים יצליחו להקשיב למה שיש לה להגיד, עד שהכוח העליון יתערב ויכניס בינינו תנאים התחלתיים, נתונים בסיסיים שיפקחו את עינינו ויפתחו את אוזנינו לעכל את מה שיש לה למסור. אנו נמשיך לפרסם את חכמת הקבלה ככל שנוכל, ונחכה בסבלנות לרגע שבו יבשיל הזמן ויתפתחו התנאים בהם עם ישראל יזהה את האוצר שיש בידיו, יתקרב לחכמה ויתעמק בה. ואז יגיע הרגע שבו עם ישראל יסחוף את כל העולם אחריו להאזין עימו למסר העמוק שיש לה למסור לעולם.
אם אתה רואה רכב מגיע אליך,האם לרכב יש חיים משלו? ברור שיש מישהו שנוהג בו.... הרכב הוא כלי לאדם כך המוח הוא כלי ביטוי לנשמה. זה אפילו יותר מכך. כי האדם ללא רכב הוא מוגבל,ואילו הנשמה ללא מוח פיזי היא בלתי מוגבלת
