כולנו רוצים להצליח, להגיע להישגים. יש שמצליחים יותר, ויש המדשדשים. ובתוך כל הריצות, מעטים עוצרים לחשוב: מה באמת ייחשב להצלחה בחיים? עם מה כדאי להגיע לקו הסיום, כדי שנוכל ברגעים האחרונים לסכם לעצמנו: 'וואלה, הצלחתי בחיים'? המנוע הפנימי שלנו הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון ליהנות. לכן אנחנו רוצים להשיג כל מיני דברים, וכשמצליחים להשיג אותם אנחנו נהנים. יש לנו רצונות קיומיים כמו הרצון לאוכל, למין, למשפחה, רצונות אנושיים כמו הרצון לכסף, לכבוד, לשליטה וגם רצון לידע ולהשכלה. תמהיל הרצונות שיש באדם ברגע נתון מושפע מהנטיות האישיות שלו ומההשפעות הסביבתיות שהוא סופג. כתוצאה מכל אלה האדם מגדיר לעצמו מטרות. בדרך לכיבושן נתקלים על פי רוב במתחרים, ומשתדלים לנצח. את ההישגים וההצלחות מודדים ביחס אליהם, כמובן. מרגרט תאצ'ר הייתה בתו של בעל חנות מכולת קטנה. בגיל 24 התמודדה על מקום בפרלמנט, והפסידה. בזכות דבקותה במטרה, הצליחה לבסוף להגיע לעמדה של ראש ממשלת בריטניה, ונודעה בכינוי "אשת הברזל". עבור רבים, היא סמל לאדם שבנה את הצלחתו מאפס. מי שנולד עם כפית זהב בפה ונכנס לעמדות בכירות שסידרו לו הוריו, אליו פחות מתייחסים כאדם שהצליח בחיים. כלומר, הצלחה נמדדת לפי מידת ההשקעה, המאמץ, היגיעה. בהתאם לזה הרצון להצליח מתברר, מתחדד, מתמקד. ההתגברות על המכשולים בדרך אל המטרה דורשת שנעבור שינויים פנימיים, בונה אותנו עצמנו. לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהתעורר בהם רצון להצליח מיוחד במינו. רצון לממש את החיים בהכי גדול. הם שמו לעצמם מטרה לחקור את סוד החיים, את סוד ההצלחה, ממבט-על. אותם יחידים שאלו את עצמם: האם אנחנו נולדים, חיים ומתים, כמו כל היצורים בעולם החי, או שיש משהו גבוה יותר שביכולתנו להשיג במהלך קיומנו עלי אדמות? איזושהי מטרה נצחית, שתישאר בידינו גם אחרי מות הגוף? הרי משפחה, עושר, כבוד, מעמד, מומחיות, השכלה - את כל אלה לא נוכל לקחת איתנו מפה. בדרך כלל, בני אדם לא חושבים על הצלחה ברמה כזו, מהסיבה הפשוטה שאין בנמצא תשובות לכאלה שאלות גדולות. ואם זהו המצב, אז בשביל מה להתחפר. עדיף לזרום עם מה שיש, פחות לנבור. להגדיר לעצמנו מטרות, להשקיע כוחות, להגיע להישגים, להצליח בחיים. כמו כולם. אכול ושתה כי מחר נמות, יאללה בלאגן. כך חיינו דור אחר דור, אבל היום מתחילים כבר לראות שינוי. עוד ועוד אנשים מאבדים את החשק להשקיע במטרות המוכרות. מה הטעם בהצלחה שמראש ברור שיש לה פג תוקף, הם אומרים לעצמם, בשביל מה אנחנו חיים, בכלל? גילויי המדע המתקדמים ביותר, גם הם מחזקים את התחושה שיש משהו מעבר למה שאנחנו מסוגלים עתה לקלוט בחושינו, מעבר למה שאנחנו מתארים עכשיו כמציאות מוצקה. הם מסבירים שהתמונה שאנחנו קולטים היא סובייקטיבית לחלוטין, ואם היינו שונים, כנראה שהיינו קולטים תמונת מציאות אחרת. יש עוד הרבה מה לדבר בנידון, ובינתיים רק נאמר שמרחב ההצלחה האמיתית נפתח בפני מי שלא מסכים להמשיך לחיות באפור.
