"נולדתי בסטיונר ואני אמות בסטיונר": הסוחרים חוגגים מאה לשוק מחנה יהודה 

שוק מחנה יהודה זה אחד השווקים הטובים בעולם אני גר ביקנעם ושוק כזה אלוהי לא היה ולא יהיה גם שוק קמדן בלונדון נחשב מהטובים שיש

כירושלמי ותיק בא לי להקיא מהכתבה התקופתית עם הפילוסופים בגרוש של מחנה יהודה

הבעיה זה לא הלילה הבעיה זה הסוג אוכלוסיה שיש בלילה

השוק הכי טוב בעולם בפער

לפני 100 שנה ... וואו מחפש את החנות דליקטס של רפאל ארמוזה ובניו דז'ה וו מטורף לספר מלכת היופי של ירושלים

0:40 יאיר לפיד?

עושים ים כסף כל חודש ובוכים. דיייי כל בעל בסטה עשיר יותר מהשני

אין על הישן והטוב

❤

אז מה לא מספרים לנו : מוכרים שצועקים ,חסרי טאקט וחוצפנים וכול מי שלא מתאים לעבודה עם לקוחות בל נשכח את הפיגועי טרור הנוראים שהמקום עבר , בתקווה שלא יקרה בעתיד ויהיה שלווה ועבודה

צדקלרפאל#

אם הצעירים היו יודעים והזקנים היו יכולים לפעמים אדם מקבל החלטה ונדמה לו שהקדים לקחת הכול בחשבון, לשקול אותה מכל צדדיה, אבל התוצאה משום מה יוצאת לגמרי הפוכה. הוא החליט לחסוך כסף ומאז הוא מבזבז יותר, החליט לארגן את שעותיו ואז רואה שהוא לא מצליח לעמוד בזמנים שקבע, החליט לרצות את אשתו ולא מצליח, לא מסוגל. העצה לזה היא לא לקבל החלטות. לשחרר את מושכות הסוס שאדם מנסה לשלוט בהן בעיוורון ולתת לחיה להוביל, לקחת אותו לאן שהיא רואה שצריך להגיע. בעל חיים לא טועה, מי ששוגה הוא החלק האנושי שבאדם. יצרו מכשיל אותו. אם אדם באמת רוצה לחסוך כסף, שיפקיד אותו בידי אשתו, היא תשמור עליו ותדע מה לעשות בו. ואת חייו, שיפקיד בידי הכוח העליון שישמור ויחליט עבורו. הוא ממילא עושה זאת. לאדם צעיר קשה מאוד לקבל את הגישה הזאת. קל יותר לקבל את הדרך הזו כאשר מזדקנים וכבר פחות חשוב לשלוט בחיים, אבל אז כבר קצת מאוחר. על כך נאמר, "אם הצעירים היו יודעים והזקנים היו יכולים". ובכל זאת צריך להשתדל. ביסוד כל החלטה שלנו עומד האגו, היצר האנושי, רצון לבלוע לתוכנו, לקבל לעצמנו כמה שרק אפשר, לשלוט, להיות צודקים, מכובדים, יודעי כול. כך אנחנו טועים, החל מהחלטות אישיות ועד החלטות לאומיות וגלובליות. בכל פעולותינו אנחנו מגיעים להחלטה ומקבלים תוצאה הפוכה. כי מחשבת הכוח העליון הופכית. רצונו להיטיב לכול, לחבר את כל הבריות בהדדיות, בפשטות, בלי חשבונות. כדאי לנסות להחליט פחות ויותר לסמוך עליו.

הפחד להישאר בלי כסף כמה כסף צריך כדי להיות רגועים לחלוטין, לגמרי בלי פחדים? מסתבר שהדברים לא כאלה פשוטים. מרבה נכסים מרבה דאגה, מצאו כבר מזמן החכמים, והמקור לתחושת ביטחון טמון במחוזות אחרים. על מה ששווה הרבה יותר ממזומנים. בין הפחדים הכי גדולים של האדם אפשר למצוא את הפחד מזה שלא יהיה לו כסף. שיחסר. והאמת שזה לא תלוי בכמות הכסף שיש או אין לו בחשבון הבנק, אלא מדובר בעניין פנימי, פסיכולוגי. לו יצויר שכל החברה הייתה דואגת לשלומנו ולטובתנו, עוטפת אותנו בחום ואהבה כמו אימא ואבא, או אז אפשר היה באמת להבטיח לכל אחד חיים של רוגע ושלווה, של התפתחות וצמיחה. בסופו של דבר אנחנו יצורים חברתיים, ומושפעים מאוד מהאווירה בסביבה. עם התמונה הגבוהה הזו נרד למציאות הקשה. פעם לא היה ביטוח רפואי, והיום זה סטנדרט. כל אחד חבר בקופת חולים, זכאי לשירותי בריאות, לתרופות, לרופאים. בדרך דומה כדאי גם להבטיח שאיש לא יהיה רעב ללחם, ולשאר צרכי קיום בסיסיים. תארו לעצמכם שכל אדם במדינה היה בטוח שמה שלא יקרה, תמיד יהיה לו סל מצרכים בסיסי, תמיד יהיה לו מה לאכול, מה להביא לילדים. איך היה הדבר משפיע על החרדות והפחדים? אם היינו מחליטים יחד ללכת לכיוון כזה, כבר הייתה משתנה הרוח בקרב העם. הייתה זו עדות לכך שלמרות הכול, אנחנו מרגישים שייכים למשפחה אחת. הפערים הכלכליים שרואים היום במדינה לגמרי לא מתאימים לרוח העם שלנו, ומצביעים על כך שהתפתחנו בדרך לא נכונה. ערבות הדדית, עזרה הדדית, גמילות חסד, אלה הערכים המקוריים שבנו אותנו כאומה. גם בתחום הדיור יש מה לעשות, אם רק תהיה נכונות לחיבור והשלמה. כך לדוגמה, דירות שעומדות ריקות, כאלה שנקנו על ידי יהודים מחו"ל או לצורך השקעה, היו יכולות לתת פתרון זמני לאנשים שלא מצליחים לשלם שכר דירה. המדינה הייתה לוקחת על עצמה את השיפוץ לאחר השימוש, כדי להבטיח שלא ירד ערך הדירה, ובינתיים מארגנת פתרונות קבע למצוקת הדיור שעולה ועולה. צעדים הדדיים כאלה בתחום המזון והדיור, היו מביאים לכך שלפחות הפחד הקיומי יסולק. אכן, מדובר במהפכה בתפיסה. מהפכה ביחסים, בתפיסת הקשר שבין הפרט לחברה. כשנבין שאין ברירה ומוכרחים לממש אותה, נידרש לתהליך מקדים של הסברה רחבה, או ביתר דיוק פיתוח חינוכי-תרבותי בכלל החברה. בכלי התקשורת, במוסדות החינוך והתרבות, במקומות העבודה, במתנסי"ם, במרכזים קהילתיים, בכל מקום ובכל פינה, יהיה צורך להקצות זמן איכות לפיתוח תפיסת יחסים חדשה. על בסיס יומיומי ממש, כמו פעילות גופנית שנכנסה כבר לשגרה. יחסים חדשים בבית, בעבודה, בחברה, במדינה. הכול מתחיל בהבנה שהעולם של מחר יכול להיות רק מחובר, וסימנים לכך רואים בכל פינה. מיום ליום הקישוריות בין כולם לכולם גוברת, וגם התלות ההדדית עולה. כל פעולה של מישהו מנענעת את הסירה שבה כולנו יושבים, מאיימת להטביע אותה. בתנאים כאלה, בלי התחשבות ושיתוף פעולה לא יהיה לנו עתיד ולא תקווה. לאף אחד לא יעזור מה שיש לו בבנק, כשניקלע לעין הסערה. הטבע הסובב אותנו מתפקד כמערכת סגורה. אינטגרלית. עגולה. כל הדומם, הצומח והחי יוצרים מארג נפלא, והחיים מתפתחים בחיבור בין ניגודים, בהשלמה. בחברה האנושית, לעומת זאת, הטבע לא יוצר את ההרמוניה, אנחנו בעצמנו צריכים לרצות בה ולבנות אותה. כסף, בהגדרה, מסמל כיסוי, יכולת לכסות את הצרכים שלך. ובמציאות של תלות הדדית, היכולת הזו תימדד לפי רמת הדאגה הכללית. הקשר הטוב בין בני אדם יאפשר למלא את הצרכים של כולם, ואז הכיסוי יהיה באמת רגשי וחם. הרי מה שווים כל הדולרים? מישהו יודע מה יקרה איתו מחר? ואם תפרוץ איזו מלחמה גדולה, או שמשבר כלכלי יעלים את כל מה שיש לך? אדם נמצא כל הזמן בפחדים, והביטחון האמיתי בא רק מתמיכה של אחרים. ההרגשה שאנחנו יחד, במצב אחד, ערבים זה לזה ממש כמו בצבא, היא שנותנת את התחושה הכי בטוחה. תארו לעצמכם כמה יכולנו לחסוך אם היינו משתפים עודפים זה עם זה, אם לא היינו צריכים להשקיע כל כך הרבה במאבק ובמגננה, אם כל אחד היה מרגיש שהחברה היא משפחה וחושב כל הזמן איך להיטיב את מצבה. קשר טוב וערבות הדדית יסייעו לנו לחסוך הרבה, למנוע בזבוז, לאתר משאבים נוספים. אנשים שירגישו מחוברים, יתחילו להתייחס למה שנמצא סביבם ביתר תשומת לב. אנרגיה, חשמל, מים, שירותים שונים - בכל תחומי החיים נוכל לחסוך עשרות אחוזים. עם שיפור מערכות היחסים, גם הוצאות הבריאות יקטנו, כמו גם ההוצאות על שיטור, פיקוח, אכיפת חוק ועוד. למעשה, בכל תחום בחיינו נוכל לצאת מורווחים. ומעבר לכל מה שאמרנו, לאחדות יש כוח משהו לא מהעולם הזה. הדבר נובע מכך שכשאנשים מתחברים מלב אל לב, הם מתאימים לאחדות שבכל הטבע הסובב. ואז, בתוך מערכת הקשר האינטגרלית שנבנית ביניהם, מתחיל לזרום הכוח האחד שביסוד הטבע. זהו כוח שפועל בהשפעה טובה, מחייה את כל הבריאה, והוא מגלה מקורות נוספים של שפע ושל אנרגיה. מאפשר צמיחה. יחס, חום, אהבה, והפחד יתחלף בהרגשת תמיכה.

עוד משהו לשאול את עצמנו. למה הפירות והירקות בשוק הזה כל כך יקרים? במחיר של שוק אורגני אבל לא אורגני. גם צריך להגיע בתחבורה ציבורית או לשלם הון על חניה וגם יקר. היום אנשים רוצים את הנוחות. להגיע עם האוטו עד העגלה של הסופר, להסתובב במזגן ולחזור מהר הביתה. מתפשרים קצת על האיכות. השוק יושב על שכונה של סטודנטים וצעירים ויש יותר לקוחות שרוצים את הברים מאשר את הירקות. טוב שיש תנועה ביום ובלילה

0:40 דומה ללפיד

לא סתם מתפללים ואומרים "חדש כקדם ימינו" והמבין יבין

זה שוק שהפך להיות מלכודת תיירים יקרה ומסואבת שנשענת על ימי התום של פעם. ממש לא כייף להגיע היום לשוק.

אסור שהשוק הזה ייסגר בגלל חיי הלילה. השוק הוא חלק בלתי ניפרד מחיי היום-יום של ירושלים.

אורי עמדי שעזר לשוק לקום על הרגליים מהשפל בזמנו - אחד האנשים הכי מרשימים ונחושים שפגשתי. כן ירבו.

אז למה לא אוגנדה באמת? העצים והכבישים, בתי העסק והחופים, השוטרים והמורים - הכול כאן בעברית. החיים בישראל כל כך מובנים לנו עד שלפעמים אנחנו שוכחים את הייחודיות של המקום. יש לא מעט ישראלים שכבר מארגנים ויזה ושוקלים לעזוב: למה לא אירופה, אמריקה או אפריקה אם שם יכול להיות לנו יותר טוב? אבל כאן זה בית, כאן זו האדמה שלנו ויש לה שורש רוחני מובהק. הראשון שכיוון דווקא לארץ ישראל היה אברהם אבינו. היו לו 360 מעלות תבל לבחירה, הוא היה יכול לנדוד עימנו מבבל מזרחה לאזור הודו-סין, צפונה לרוסיה, או דרומה לאפריקה וסעודיה, אבל מתוך הבנה עמוקה של הטבע הוא בחר בארץ כנען - ארץ ישראל של היום. בחסות אברהם נעשינו לעם. מי בכלל היינו אז בבבל העתיקה? לא אנשים מיוחדים, עדיין לא יהודים אפילו, אלא מקבץ מפה ומקבץ משם, קבוצה שהרעיון של אברהם התקבל על ליבה והיא נהרה אחריו. הרעיון היה להקים אומה רוחנית שהבסיס האידיאולוגי המשותף שלה הוא אחדות מעל פילוג. לייסד עם שבו כל אחד עולה למעלה מהאגו שלו, יוצא מעצמו וחי את החיים במחשבה להיטיב לזולת. אברהם ידע שבכל מקום אחר מחוץ לארץ כנען לא תהיה התאמה בין העם והאדמה, בין השורש הרוחני לענף הגשמי ושום מקום אחר לא ייתן לנו את הכוח הדרוש למימוש המטרה הרוחנית שלנו. אולי זה נשמע מיסטי, אבל אפשר לראות שבכל מקום על פני כדור הארץ אנשים מקבלים את צורתם ואופיים בהתאם למקום מושבם. אדם שחי במקום מסוים מקבל מהקרקע ומהסביבה כוחות שמעצבים את אופיו, תכונותיו וגישתו לחיים. בחבל הארץ הזה שאנחנו חיים בו יש כוח רוחני מיוחד שאברהם ידע עליו והשאר הרגישו אותו בתת המודע שלהם. לאבות הציונות שלנו הציעו את אוגנדה ואת מדגסקר - מקומות יפהפיים בעלי פוטנציאל להקים בהן מדינת שפע בלי שמישהו יבוא וירצה להזיז אותנו משם. הם שקלו את האפשרות להקים במקומות אלה את המדינה היהודית אבל לאחר מחשבה רבה החליטו להתיישב על אדמת ישראל - שממנה להבדיל מנסים להזיז אותנו ללא לאות כאילו היא לא עשויה מחול אלא מזהב. כשעדיין גרתי ברוסיה גם בי עברה מחשבה לפעמים: למה הוקמה מדינת היהודים דווקא בישראל אם כל כך קשה שם? הרי אם הייתה מדינה ליהודים במקום אחר, מן הסתם הייתי מהגר אליה, פשוט רציתי כבר לצאת משליטת הגויים. אבל מאז שעליתי ארצה אני משוכנע לגמרי: לא יכולה להיות מדינה אחרת ליהודים אלא בארץ ישראל בלבד. להתקיים כעם ישראל פירושו להתחבר "כאיש אחד בלב אחד", כמו שחלם אברהם אבינו. אחרת אנחנו סתם קהילה שחיה יחד בשכונה אחת. קיבוץ גלויות זמני שכל אחד מביא איתו את הגלות שלו וחי איתה כאן. ואם כך אז שוב נשאל למה לא באוגנדה? כי באוגנדה לא נקבל את הכוח להיות עם, לקיים את המטרה ההיסטורית שלנו, להתחבר מעל לאגו שלנו ולתת לעולם דוגמה איך צריכה להיראות האנושות בשלב ההתפתחות הבא שלה. ולא שכאן הכול מושלם. מדינת ישראל חייבת לעודד כל אדם להתייחס לכל בני האומה כאל בני משפחתו האהובים. חינוך כזה יוביל אותנו לתכלית האמיתית שלנו כפי שלימד אברהם, ואז נראה איך למרות ההבדלים בינינו כל אדם נותן לאחיו את כל עוצמת האהבה וממנה מתפרצת שמחה אדירה. שונים אך מאוחדים, את זה נמצא בישראל ולא באף מדינה אחרת.

אפשר עזרה באיזה עיר יותר מגעילה, תל הביב או ירושלים? לא מצליח לבחור החלטה קשה

1 😅❤

עדיין קיימות בסטות בעולם? חשבתי שזה - שייך למאה הקודמת..