Thanks for uploading these! I tore through the Nietzsche lectures a month or so ago and now finally have the time to start the Marx series.Really great stuff!
Oh my god... This is amazing. His lecture really gives an illuminating explanation on what I previously had had difficult times understanding. I wish I met this lecture earlier. Thanks again for sharing!!
- מתחילים עם ההגדרה של ניכור ואז עוברים ל3 מקומות שבהם הניכור לקוח חלק. מארקס בניגוד מוחלט לקאנט ובתמיומות דעים עם ניטשה, טוען שלא ניתן ליצור הגדרות מוחלטות למושגים. כלומר אם ניקח את המושג חירות, אי אפשר ליצור הגדרה קוהרנטית לחירות, אבל יש חירות בהקשר של משהו, לדוגמא חירות מבחינה פוליטית, חירות משעות נוספות בעבודה, וכיוצא בזה. בדומה ניטשה טען שהאידאלים האסקטיים הם דפוקים ומה שצריך זה אסקטיים קישוריים. כלומר אני לא שותה אלכוהול, לא בגלל אלכוהול רע כשלעצמו, אלא כי מחר אני צריך לקום לעבודה מוקדם. חירות לדוגמא, אם נישתמש בכלי של מטריאליזם היסטורי, מוגדרת על פי התקופה והחברה שאדם נמצא בא במהלך ההיסטוריה, והמושג הזה תמיד משתנה בצורה דינמית במהלך ההיסטוריה. - כאשר אנחנו מדברים על ניכור, יש לזכור כי ניכור היא תכונה שאינה פוזיטיבית, כלומר היא לא באמת קיימת, היא כמו גרוע שגרוע זה העדר טוב. ניכור זה העדר משהו אחר, ניכור זה העדר של שייכות, לכן כאשר אני אומר שהפועל הזה מנוכר, ואני רוצה לחסל את ניכורו, אני בהכרח רוצה שכעת הוא יהיה משויך, יהיה שייך, יחווה תחושת שייכות. - מארקס טוען שיש 3 שלבים לתחושת הניכור, יש דחיפות של האינדיווידואל ליצירה, לכן יש תחושת ניכור חזקה יותר כי האדם מתמקצע יותר, ואז יש את המרד של הפועל וההתגברות על תחושת הניכור. דחיפות -> ניכור -> התגברות/ או ניכוס של המצב. יש לזכור כי בגלל הרלטיביסטיות של הגל ומארקס, הם טוענים שלאדם אחד יכול להיראות כי הניכור קטן, ולאחר שהניכור גדול. או שלאחד נראה כי נעשתה התגברות טובה, והאחר טוען שההתגברות גרועה.
- 3 המקומות בהם ניכור לוקח חלק: * ניכור מוסדי - כפי שהדגשתי בפרק 2, עם פיתוחה של החברה במהלך ההיסטוריה, בני האדם הבינו שמומלץ שיוותרו על דחפם וכוחם האינדווידואלי יצירתי לטובת מערכות חזקות וגדולות יותר מהם, כדי להבטיח שימור גנים תקין יותר. הבעיה היא שאני מתנכר מהמוסד, אני רואה בו כלא קשור אלי, אני לא מבין את הקשר שלי במוסדות הענקיים הללו, ואני מרגיש חסר אונים כמו בסיפורי קפקא. דוגמא מופלאה היא העברית של אליעזר בן יהודה בארץ ישראל. בהתחלה אם דיברו עברית לכל אחד היה את הדרך היצירתי שלו לדיבור, אבל פתאום הגיע אליעזר ויצר מערכת מילונית של מילים תקינות בעברית, וכעת האדם הוכרח לקבל את הדיכוטמיה הסמנטית של בן יהודה של נכון ולא נכון. כעת האדם מוותר על האינדיווידואליות שלו לטובת יכולות רטוריות נאותות יותר, ויכולות הבנה קלות יותר של האחר, כמו גם יצירת כור היתוך הומוגני. בקיצור אני הולך בתור ילד קטן עם עברית בעייתית, ללמוד בבית ספר ולאחר 12 שנות לימוד, אני לגמרי מבין מה נכון ומה לא נכון בשפה. שימו לב שהאמת נקבעת על ידי החזקים תמיד בפילוסופיה המרקסיסטית וגם בפילוסופיה הפוסטמודרניסטית, ובגלל השנאה לחזק, האמת הופכת לרעה ואני מתנגד לה. כעת אני לכאורה חזרתי לאותו המצב שהייתי קודם, כי אני לא מרגיש כבר בלתי מזוהה עם השפה החדשה, אני לא מרגיש תחושת ניכור. עכשיו החוסר בתחושת ניכור הזאת נובע מתוך הרגל. הקפיטל מחויב להפוך את הזמן שלי בעבודה למושלם, כדי שאני אהנה וכדי שאני לא אמרוד לעולם, לכן הוא יוצר עבורי הרגל, ומחלק לי פרסים אם אני עומד בהרגל באופן הטוב ביותר. אולם בסופו של דבר מארקס טוען שכל זה היא השיטה של הקפיטל להשאיר אותי באותו מצב של חוסר יכולת להתעמתות, הוא מחליש אותי, מגביל אותי, גורם לי להיות נכה, ונותן לגיטימציה לתחושת הניכור שלי שכבר עברה מטאמורפוזה רגשית. יש אפילו שיטה חדשה לא לגרום לעובד לפגוע בקפיטל. במקום לשחק את עצמך קפיטל מרושע, תשחק את עצמך קפיטל חברתי יתר על המידה עבור אנשים חלשים, הסיבה לכך היא שאנשים חלשים יקנו אצ ההתנהגות שלך ואז אם הם ירצו להבריז מעבודה, יהיה להם קשה במיוחד לםגוע בך בגלל ההתנהגות הטובה שלך. בניגוד לכך אם הקפיטל היה רשע, היה להם פחות קשה לעשות את זה. זה כמו שאבא של ילד קטן אומר לבן שלו אתה בא לסבתא ואם לא אני ארביץ לך, או שהוא אומר לו אתה בא לסבתא כי אם לא תבוא לסבתא אתה לא באמת אוהב אותי. הילד מרגיש רגשות אשמה וקשה יותר להתנגד לאמרה השניה.
* ניכור דתי - קודם כל פויבראך טוען שהדת נוצרת מתוך הרצון של האדם לתקף את חייו ולהפוך את חייו לראויים. כלומר אדם רוצה לעשות אישור עצמי, ואישור עצמי זה לאשר את הערך שלי ואת השווי שלי לטובת השפעה מועילה עליי, (הגברת הרצון לחיים, ביטחון עצמי, ואמונה בעצמי). עכשיו האדם לפני הדת נמצא במצב של תסכול, הוא לא יודע אם ההתנהגות שלו טובה או רעה, הוא נמצא במצב של חוסר ידע, וחוסר יכולת להתמודד עם הרנדומליות והכאוטיות של העולם. ברגע שהאדם יוצר דת, הוא מגביר את הביטחון העצמי שלו מבחינת ההתנהגות שלו, כמו דתות העבדים, שמתקפים את התנהגותם, הוא מגביר את הביטחון העצמי שלו להשיג דברים כי יש עצם מטאפיזי משגיח, והוא הופך את העולם לפחות כאוטי ויותר מסודר, ויוצר רציונליזציה על העולם, כדי לתקף רציונלית, מטאפיזית את תאוותיו. אם תהיה לי תאווה לחצות את הנהר, והנהר גועש, אני ארגיש מצב של כאוטיות ולא יהיה לי אומץ להיכנס למים, אבל כאשר אני מקבל את חולשתי, אני בעצם לא רוצה להתחזק, כי אני מדמיין דמות אלוהית שאשכרה כן יכולה לחצות את הנהר, אני מסתפק רק מתוך המחשבה שיש דמות שיכולה לעשות את זה. בדיוק כמו שהייונים יצרו אלים שהם חזקים ומתקפים את תשוקותיהם, היהודים יצרו אל שמתקף את החולשה וחוסר היכולת של האדם באופן קיצוני יותר. האל היווני יחצה את הנהר, האל היהודי, יגיד שהחציה לא באמת עוזרת בשום דבר ועדיף לחיות בפרישות. עכשיו פוירבאך אומר שהאל היהודי/יווני, יוצר מצ של ניכור מכוחו של האדם. האדם מסוגל לעשות דברים גדולים אבל הוא חלש מנטלית, האל היווני, מחפה על חולשתו, כך שהאדם החלש מקבל את חולשתו כי הוא אומר שהוא לא אלוהים. במצב היהודי, האל מקדם את חולשתו של האדם, לא מכריח את האדם לחצות את הנהר, רואה בחציה כברברית, מבטל את העוצמה של האדם, ועכשיו בדיוק כמו שאמרנו בהתחלה, האדם משחרר מעוצמתו לטובת ישות/מוסד נעלים יותר ממנו. כעת הוא מרגיש מנוכר מגופו, הוא רואה את גופו כחלש, הנשמה היא הטהורה, כי היא קרובה לישות הנשגבת, אני מתחיל להתחלש יותר ויותר, מתחילה אצלי תחושת ניכור לאל העליון, אני כבר לא מבין את רצונותיו הנשגבים, אני עובר פרישות, יוצר אידיאלים אסקטיים מסתגף מכל הנאה חומרית. אני מתחיל להרגיש ניכור לעולם החומרי לטובת העולם הרוחני, כי העולם החומרי מסובך לתפעול וקשה כי אני חלש, והעולם הרוחני נראה נשגב יותר. האלוהים מתקף את הניכור באדם, יוצר אישור עצמי של האדם לפרישות וחולשה, האדם אינו אלוהים, הוא מוגבל, ולכן מומלץ גם שיוריד מהאגו הקיצוני שלו, האם מתחיל לקבל את מצבו, ומרגיש טוב יותר עם מצבו בגלל התיקוף המטאפיזי הזה. האדם מתחיל לשנוא את עצמו ואת גופו כפי שאמרתי לעיל, והוא מתנכר מהכל, אפילו מהאלוהים העליון כאשר הוא מגיע להבנה שהאלוהים הוא כל כך גדול שאין לו קשר איתו ולעולם לא יכול להגיע אליו. באופן גאוני, מה שפוירבאך אומר, מסביר לנו למה כאשר לאדם טוב בחיים הוא מתרחק מהדת. כאשר אני מרוויח כסף ומצליח לחצות את הנהר, אני רואה שגם אני בעל עוצמה, אני לוקח חלק מהעוצמה שנתתי לאל בחזרה אלי, וכעת האמונה שלי מדרדרת, אני נעשה חזק יותר, אני מורד באל, מורד במוסדות, והופך לאדם מיוחד. דחיפות ( אני רוצה לחצות נהר אבל זה קשה) -> ניכור (אני מתנכר מהיכולת שלי לטובת יכולת האל) -> התגברות(אני רוצה להפוך להיות כמו אלוהים לכן אני מצליח לחצות ואז האמונה מדרדרת/ או שמא אני מקבל את המצב ומתחיל תהליך של פרישות). האל היהודי, הוא לגמרי לא כמו האלים היוונים, לא ניתן להיות כמוהו, ולכן האמונה כמעט לא מדרדרת, ואני מקבל את המצב הקיים. זה למה האל הזה מתקיים כבר 2500 שנה. כך פוירבאך מחסל את המחשבה הקודמת, שאלוהים נוצר מתוך רצון להבין את העולם, לא, הוא נוצר מתוך רצון, לתקף את צרכינו, ולאפשר לנו להשיג אותם באופן מדומיין. כאשר הצלחתי להשיגם באופן פיזי, האמונה מתחילה להתפורר. אז לבסוף טוען מארקס ממשיכו של פוירבאך, שהדרך היחידה לחסל את הדת, היא להצליח להשיג את התאווה, והתשוקה באופן חומרי ולא באופן מדומיין. ואיך יצרו את זה באופן מוחשי? יצרו את המדינות הקומוניסטיות הנוראיות שנותנות תחלופה לדת, ומקיימות את צרכי העם העלובים, פתאום איו צורך באלוהים.
* ניכור פוליטי - נתחיל עם תיאור המשפחה, אני לא מתנהג באופן אוניברסלי עם המשפחה שלי, כלומר, אם אני מנהל חנות ספרים, ואחותי באה לקנות ספר, אני יכול לתת לה את הספר בחינם כי היא אחותי. שימו לב, אני מתעלם מחוקי מוסר אוניברסלים קאנטיינים כאשר מדובר במשפחה שלי, אני מסתכל עליהם באופן שונה משאר האנשים בעולם, באופן לא שוויוני, באופן שלכאורה מדכא את האחרים. המשפחה היא יישות נפרדת מהגדרת האזרח במדינה עבורי, הם מערכת סוציאלית שונה שעובדת על חוקים שונים. זה למה אני יכול להרביץ לאח שלי ולא יבוא שוטר ויאסור אותי, חוסר חוק במשפחה הוא משהו מקובל במיוחד. כלומר במשפחה המודלים הקנטיאנים נוצרים נשכחים. אז בעולם הכלכלי אזרחי במדינה, אני מתייחס לאזרחים הבאים והשבים לחנות שלי, לא כאינדווידואלים, אלא כאנשים שאפופים במודל אבסטרקטי שנקרא אזרח שווה, ולכן חוקי המדינה בניגוד למשפחה חלים עליהם והם מחויבים לקנות את הספר. עכשיו מדינה קנטיאנית כזאת, שעובדת על ידי אינדיווידואלים, שפועלים באופן רציונלי, ורואים בכל אחד כייצוג של אזרח, ולכן פועלים על פי חוקי המדינה, מדינה כזאת, היא לא מסוגלת לשמר את עצמה, זאת מכיוון שהיא לא יוצרת רגולציה עצמית. ההגדרה של רגולציה היא מכלול הפעולות שמדינה, באמצעות מסדיר מוגדר (ממשלה), קובעת ומיישמת כדי להסדיר פעילויות שונות וקווי מדיניות שונים. רגולציה נקבעת, מוגדרת ומיושמת דרך חוקים, תקנות, צווים רשמיים והוראות של הגוף הרגולטורי הרלוונטי לכל תחום פעילות, סוג פעילות או קטגוריות אחרות. לדידו של מארקס, אינדיווידואלים ליברלים כלכליים, לא ממוסתים את עצמם, כלומר לא עושים רגולציה עצמית, ולכן אם לא נרסן אותם, ניצור פערי מעמדות כל כך גדולים שזה יהיה אבסורד, כמו מה שקורה עם הדירות. מדינות כאלה יוצרות, אנשים עניים ומחוסרי כבוד כאחד, למה זה רע? אין תשובה, אין תשובה למה זה רע מבחינה מטאפיזית, יש חלשים יש חזקים מארקס, סוף סיפור. הרגולציה העצמית שלהם זה שמירה על אותו מצב כי הקפיטלים נהנים מהמצב הזה, אבל הרגולציה לא תהיה הסדרים לטובת העניים. לכן באותה החברה, העשירים לא רק שהם יהיו עשירים, הכבוד שלהם ינבע מהיותם עשירים, שאני לא רואה בזה כל בעיה, הגל אומר את זה כאילו זה רע. העושר והכבוד ילכו ביחד, ואז יהיה או אנשים עשירים מכובדים, או אנשים עניים מזולזלים. הכבוד שלך מוגדר על פי היכולת שלך לשמר את כוחף הכלכלי וליצור רגולציה עצמית אישית בכזאת מערכת כאוטית מוסרית לכאורה. לכן בסופו של דבר על פי הגל ומארקס, השיטה היא לא סוציאליסטית, היא לא לתת חלק מהכסף לעניים, השיטה היא ניפוץ הרעיון, שהאדם המכובד והטוב הוא בהכרח האדם שיכול באופן עצמאי לכלכל את עצמו, שזה לגמרי מה שאני מאמין בו, אבל הם מתייחסים לזה כדבר רע, כרשע. לטענתם זה לא הטוב המוסרי הנעלה, זה סתם טוב, ללא כל תוכן. החברה האמריקראית לדוגמא, היא רשע טהורצ עבור הגל ומארקס, כי הכבוד התרבות והתהילה מונעים אך ורק על פי כספם של האנשים והיכולת של האדם להיות "self made man" . ולכן בגלל חוסר המוסריות ומילוני האנשים העניים וחסרי הכבוד, לדידם המערכת תקרוס ותפסיק להתקיים. ולכן כמו שחשבנו, צריך לוויתן, צריך דיקטטור, צריך רגולטור חיצוני, שימנע פערי מעמדות קיצוניים ויצמצם אותם. התערבות זה שם המשחק, הלאמה, קצבאות, מיסים כבדים לעשירים. הסוציאליזם המרקסיסטי אינו דמוקרטי, לא יתכן גם סוציאליזם וגם דמוקרטיה, כי בהכרח אם רוצים סוציאליזם , צריך מדינה חזקה, שתחפה את רצונה על העשירים ותיצור צמצום פערי מעמדות, לכן אין סוציאל דמוקרטיה, יש סוציאל דיקטטורה, יש אוטוריתה של גוף חזק שמסוגל לפעול ולהתערב בעניינים כלכליים. סוציאל דמוקרטיה, לעומת זאת לא יכולה לעבוד. אם המדינה הייתה קודם כל דמוקרטית, אז בסופו של דבר הגוף החזק שנקרא מדינה לא יהיה חיצוני ויתערב, אלא הוא ישתנה בהתאם לעם, ירצה את רצון העם להרוס את עצמו, ואז ישר אנחנו נדרדר לקפיטליזם. האדם האינדווידואל, מתנכר מעצמו ומהעוצמות שלו, כדי לאפשר למדינה לצמצם פערי מעמדות. כפי שגם הסברתי בפרק השני, אם סיפור המכות בין איש אחד לאחר. אני מוותר על העוצמה שלי, לטובת מוסד נעלה ממני, שמסוגל, לעשות את מה שאני לא יכול לעשות. בדיוק כמו הדת, אם אני מצליח לעשות את מה שהמדינה יכולה לעשות, אני מתחיל להיות קפיטליסט, נרקיסיסט, ואני רוצה לעשות רגולציה עצמית, ושימור מצבי. רוב האנשים לא מסוגלים לעשות את זה, ולכן הם מקפחים את עוצמתם אף יותר, כדי לאפשר חיים נוחים יותר בחברה מתפקדת שלא תהרוס את עצמה. לכן בסופו של דבר האדם מרגיש שהוא מנוכר מהמדינה, אבל כמובן הוא התרגל לניכור הזה כי הוא נוח לו, הוא לא יודע את כל מה שקורה שם, אבל הוא מעדיף גם לא לדעת כדי לחיות חיים נוחים.
